אתוון דאורייתא פט

כדי שיזכה חבירך וא"כ שפיר רשאים לעבור איסור דרבנן כדי להציל את החולה מאיסור אכילת טבל או תרומה עכת"ק וכתבתי שם דביטול תרומה בחולין לכ"ע אסור מה"ת לפי מה שכתבו האחרונים דאיסור הנאה לכ"ע אסור לבטל מה"ת דהביטול עצמו הנאה היא וכנודע וא"כ בתרומה נמי נהי דאסורה רק בהנאה של כילוי ולא בהנאה גרידא עכ"ז כשמבטלה בחולין ומפקיע ממנה קדושתה זה חשוב שפיר הנאה של כילוי מה שהוא מכלה את הקדושה שבה וק"ו הדברים דמה הנאת הסקה וכדומה דאין נהנה מכליון הקדושה רק מכליון העצם והגוש עכ"ז אסרתו התורה מפאת שבכלות העצם ממילא גם הקדושה ככלית ומסתלקת בוודאי אין החטא בהנאה של כילוי מפאת כליון העצם ורק מפאת שיש קדושה בעצם זה ובכליונו הרי ממילא גם הקדושה שבו פקעה ועסתלקת וזה הוא המתועב והבלתי נרצה מה שהוא מכלה את קדושת התרומה ע"י כליון עצמו וחומרו ואף שההנאה אינה מכליון הקדושה רק מכליון העצם שהרי אם גם לא הי' הדבר תרומה ג"כ הי' התבשיל מתבשל בהסיקו וא"כ כל שכן בביטול תרומה בחולין שההנאה היא מכליון הקדושה עצמה במה שהקדושה פקעה וניתרת התרומה א"כ כ"ש שהנאה זאת אסורה ושפיר גם מה"ת אסור לבטל תרומה בחולין והארכתי שם בזה וא"כ גם כאן בהוציאו מעות ההקדש בשוגג ופקעה קדושתם שפיר י"ל דחשיב הנאה של כילוי ואע"ג דהאדר"כ קאמר דמתחייב מיתה לשמים עכ"ז שפיר י"ל דאיירי בשוגג והכוונה הוא על שגגת מיתה וכמובן ואע"ג דבנידון האדר"נ הנ"ל אין ההנאה מכליון הקדושה עכ"ז כיון שסוף סוף הי' כאן כליון הקדושה שפיר י"ל דחשיב הנאה של כילוי כמו בכל הנאה של כילוי דתרומה דאין ההנאה מכליון הקדושה וכנ"ל ותו די"ל דגם בנידון האדר"ב הנ"ל ההנאה הוא מכליון הקדושה שהרי אילו לא הית' הקדושה מסתלקת מן המעות נמצא שלא הי' המוכר קונה אותם והי' איפוא המאכל שקנה בעדם גזל בידו ונמצא שעיקר קניין המאכל הוא רק ע"י יציאת המעות לחולין וא"כ הרי שפיר הוא נהנה מכליון הקדושה במה שע"י כליון הקדושה חל קניין המאכל וקנה בעדם את המאכל ודו"ק ואולם יש לשדות נרגא בזה דהא אילו הי' עושה כן במזיד שוב לא הי' המעות יוצאות לחולין ולא הית' אז ההנאה הנאה של כילוי ושוב לא הי' מחויב מיתה וא"כ ראוי לומר דגם השוגג איננו שגגת מיתה ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ להאריך וי"ל עוד דהאדר"נ הנ"ל הוא כמ"ד דהקדש במזיד מתחלל ע' קידושין דף (נ"ד ע"ב) ואיירי שפיר גם בהוציא במזיד

ואולם אף הראי' מהנאת הקדש לענין הנאה של כילוי דתרומה אינה ראי' מוכרחת דשפיר י"ל דאין הנאת תרומה במיתה ואעפ"כ בהקדש הוי שפיר גם ההנאה במיתה כיון דבהקדש אין חילוק בין אכילה להנאה שהרי אין שם פסוק בפני עצמו לאיסור אכילה ורק גם האכילה אך מפאת ההנאה אסורה וכדברי הרמב"ם ז"ל בהנקודה נפלאה וכנודע וע"כ כיון דילפינן מתרומה דהזיד במעילה במיתה ע"כ אין חילוק עוד בין מועל ע"י אכילה למועל ע"י הנאה ואף שבתרומה הוי מיתה באכילה דווקא דיש בו לאו דוכל זר לא יאכל קודש עכ"ז אחרי דילפינן מיני' למעילה אין לחלק במעילה בין הנאה לאכילה כיון דבמעילה העביר' חמורה בהנאה כמו באכילה ואותה העביר' שיש באכילה היא עצמה ישנה בהנאה דעביר' אחת היא בשניהם מפאת הנאה וכנ"ל והרי זה כעין הא דאמרינן בכמה דוכתי דון מינה ואוקי באתרא ודו"ק

ואולם מצאתי מקום דמוכח מיני' להדיא דיש חיוב מיתה בהנאה של כילוי דתרומה והוא בש"ס חולין דקל"ו ע"א דאמרינן התם דראשית הגז איתקש לתרומה בג"ש ופריך עלה אי מה תרומה חייבים עלי' מיתה וחומש אף ראשית הגז חייבים עלי' מיתה וחומש וכו' ובתוס' שם ד"ה אי כתבו וז"ל ואע"ג דבראשית הגז לא שייכא בי' אכילה ואין בתרומה חומש אלא באכילתה הנאת ראשית היא אכילתה עכ"ל ומבואר להדיא מדברי התוס' אלה מדנקטו בקושייתם רק חומש לחוד ולא הקשו גם ממיתה דאיך בא הש"ס למילף מיתה בראשית הגז מתרומה הא בראשית הגז ליכא אכילה ואין בתרומה מיתה אלא באכילתה וא"כ מוכח מזה בבירור דס"ל לתוס' חולין הנ"ל דאיכא מיתה בתרומה בהנאה של כילוי וע"כ אהא דפריך בגמ' דיהי' חיוב מיתה בראשית הגז כמו בתרומה אין קושי' כלל דכוונת הגמ' הוא דבנהנה הנאה של כילוי מראשית הגז יתחייב מיתה כמו בהנאה של כילוי דתרומה ורק אחומש קשיא להו שפיר דהא חומש וודאי דליכא בתרומה כ"א באכילה כדכתי' ואיש כי יאכל קודש דרק לענין מיתה הוא דמצינו דחייבה תורה מיתה אהנאה של כילוי דטבל טמא וכנ"ל ומיני' ילפינן טבל טהור במה מצינו או בק"ו וכנ"ל וממילא גם הנאה של כילוי דתרומה היא במיתה דמשעת הרמה לא הותרה התרומה אלא לכהנים אבל לישראל עדיין באיסורה הראשון עומדת וכנ"ל אבל לחייב חומש אהנאה של כילוי דתרומה הרי אין לכנ שום גילוי כלל כיון דבחיובא דחומש כתי' ואיש כי יאכל קודש וא"כ בעינן אכילה דווקא וע"כ קשיא להו שפיר דהא בתרומה גופא אין חיוב חומש אלא באכילתה ואילו בראשית הגז הא ליכא אכילה אבל ממיתה לא קשיא להו דמיתה שפיר יש לחייב אהנאה של כילוי דראשית הגז כמו שחייבין מיתה אהנאה של כילוי דתרומה ואין לומר דהתוס' חדא מינייהו נקטו וה"ה דקושייתם קאי גם אמיתה דז"א דא"כ יותר הי' להם להקשות ממיתה לחוד שהרי מיתה נזכרת בגמ' קודם חומש וא"כ מדהקשו רק אחומש שהוזכר בגמ' אחרי המיתה ושבקו למיתה דמעיקרא א"כ מוכח להדיא כדברינו דסבירא להו דיש גם בתרומה מיתה בהנאה דהיינו בהנאה של כילוי ודו"ק היטב כי היא ראי' נכונה ונפלאה בס"ד

והנה אשוב אל גוף ספיקות המהרי"ט אלגאזי הנ"ל ואומר דלפי הספק השני הנ"ל דבעינן שיור כזית בתרומה אפי' לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת משום דשירים נכרים חשוב רק כשהותר דבר שיש עליו עונש וכנ"ל הנה אם נאמר כן יומצא דיהי' בזה מחלוקת בין ר' שמעון ורבנן דלר"ש דס"ל דכל שהוא למלקות וא"כ גם ח"ש הוא דבר שיש עליו עונש א"כ מהני שיור אפי' משהו ולרבנן דס"ל דרק כזית הוא במלקות יוצרך שיור כזית ויש ליישב בזה דרך פלפול קושית התוס' ריש פרק לולב הגזול דהקשו דל"ל לבריתא בפרק כל שעה לפסול מצה של טבל מקרא תיפוק לי' מטעמא דמהב"ע וי"ל דלא חשיב מהב"ע כיון שהי' אפשר למצוה להעשות בלי עביר' (דלא חשיב מהב"ע בכה"ג כמ"ש התוס' שם בלולב הגזול והאריכו בו האחרונים) שהי' אפשר להפריש התרומה ולערבה בהחולין לדיעות הסוברים דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה (וזה אם נאמר שלא כדברינו מעלה דתרומה לכ"ע אסור לבטל מה"ת) אלא דלפמ"ש התוס' בפ' כל שעה שם דברייתא הנ"ל איירי בכזית מצומצם (ובכהן האוכל עש"ה) וא"כ בכה"ג הא א"א להפריש התרומה כיון דלא יהי' שיור כזית ואולם ברייתא הנ"ל הא מוקמינן לה התם אליבא דר' שמעון ולר' שמעון הא מהני שיור אפי' משהו וא"כ שפיר לא חשיב מהב"ע ולפי"ז מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם בהלכותיו דכ' לפסול מצה של טבל משום מהב"ע ושביק ילפותא דברייתא ולפי