אתוון דאורייתא פח

אין לך בה (היתר שבה דהיינו הנאת הסקה) אלא משעת הרעם ואילך הא מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה וכמבואר בשבת דכ"ו ע"א) וזהו בטבל טמא אבל בטבל טהור אפי' עשה לא הוי דהא הך קרא הוא לימוד רק לטבל טמא שיהי' אסור בהנאה של כילוי דהסקה וכדומה ואילו טבל טהור פירש"י שם בשבת ד"ה אין מדליקין דנלמד בק"ו מטבל טמא ע"ש והתוס' ביבמות דס"ו ע"ב ד"ה לא פליגי) ארש"י שבת הנ"ל וס"ל דטבל טהור במה מצינו הוא דילפינן לי' מטבל טמא לא בק"ו ע"ש ועכ"פ כיון דטבל טהור נלמד רק בק"ו או במ"מ א"כ איסור הנלמד בק"ו או במ"מ הרי קיל הוא מעשה המפורשת וכנודע

הן אמת כי שמעתי מאחד מחכמי גאליציען להסתפק אם אין עונש מיתה על הנאה של כילוי די"ל דכיון דהקישה תורה תרומה טמאה לטהורה בקרא דמשמרת תרומותי לומר דמה תרומה טהורה אין לך בה וכו' וכנ"ל א"כ י"ל דכי היכי דהיתר דתרומה טהורה היינו אכילה הוא לפני ההרמה במיתה ה"נ היתר דתרומה טמאה היינו הנאה של כילוי דהסקה וכדומה הוא ג"כ לפני ההרמה במיתה הנה כן שמעתי להסתפק ואם נאמר כן אזי יש להסתפק עוד אם רק הנאה של כילוי דטבל טמא הוא במיתה מקרא הנ"ל או גם הנאה של כילוי דטבל טהור הוא במיתה דלדעת רש"י הנ"ל דטבל טהור מק"ו הוא דילפי' לי' מטבל טמא א"כ י"ל דאין עונשין מה"ד ואע"ג דהמיתה הוא בידי שמים עכ"ז הלא גם בעונש כרת דביד"ש כתבו התוס' חולין דף (קט"ו ע"ב) ד"ה מה דאין עונשין כרת מה"ד ע"ש וכן מבואר ג"כ ברשב"ם בבא בתרא דף (פ"ח ע"ב) ד"ה למעיטי, ע"ש וא"כ י"ל דה"ה מיתה ביד"ש ג"כ אין עונשין מה"ד מיהו יש דיעות הסוברים דבידי שמים עונשין מה"ד והאריכו בזה האחרונים וגם אני הארכתי בו במקום אחר ואכ"מ ואולם לדעת התוס' יבמות הנ"ל דטבל טהור במה מצינו הוא דילפינן לי' מטבל טמא ולא בק"ו א"כ הלא נודע מה שנסתפקו האחרונים לומר דרק בק"ו הוא דאעמה"ד אבל במ"מ עונשין וי"ל עוד יותר דלתוס' יבמות הנ"ל אזי ממ"נ לא שייך כאן הא דאעמה"ד וזה דהא דאעמה"ד יש לו ב' טעמים נודעים א' טעם המהרש"א בסנהדרין דכיון דהלמד בק"ו חמור מן המלמד ע"כ אין מתכפר בעונש אשר במלמד וצריך עונש החמור יותר וע"כ אין להענישו עונש דמלמד דאין מענישין רק לכפרה ב' טעם הקרבן אהרן דשמא יש פירכא על הק"ו ואי אפשר להעניש מספק והנה אם מענישין ביד"ש מה"ד מובן ממילא דתלוי בטעמים הנ"ל דלטעם דהלמד חמור מן המלמד א"כ גם ביד"ש הוא כן אבל לטעמא דחשש פירכא א"כ אי קמי שמיא גליא דליכא פירכא שפיר מענישין והנה אי מענישין במה מצינו ג"כ תלוי בטעמים הנ"ל דטעם דהלמד חמור מן המלמד לא שייך במ"מ דבמ"מ הרי הלמד שוה למלמד אבל טעמא דחשש פירכא שייך שפיר גם במ"מ ולפי"ז מובן ממילא דהיכא דהוא מה מצינו וג"כ עונש ביד"ש אזי ממ"נ שפיר עונשין דטעמא דחשש פירכא הא ליכא אי קמי שמיא גליא דאין פירכא וטעם דתלמד חמור מן המלמד ג"כ ליכא דהא במ"מ הלמד שוה למלמד וא"כ אי ילפי' טבל טהור מטבל טמא במ"מ שפיר יתכן שיהי' עונש מיתה ביד"ש גם בטבל טהור ועי"ל דלא שייך כאן הא דאעמה"ד דגילוי מילתא בעלמא הוא דהא טבל טהור הוא ג"כ טבל ואטו משום דהוא טהור מיגרע גרע וה"ז כיש בכלל מאתים מנה וע' המורה דף (ט' ע"א) ובתוס' יבמות ד"ב ע"ב ד"ה בהו ובש"ס יבמות דף (ס"ח ע"ב) ואין להאריך בזה:

והנה דין התרומה בין דטהורה בין דטמאה שוה לטבל דמשעת הרמה לא הותרה התרומה אלא לכהנים אבל לא לישראל ויש בישראל עדיין אותו האיסור שהי' בהיותו טבל כמו שכתבו התוס' ביבמות ס"ו ב) שם והבאתי דבריהם לעיל בכלל ב' וא"כ אי נימא דהנאה של כילוי דטבל הוא בעיתם ביד"ש בין בטבל טהור ובין, בטבל טמא וכמו שנסתפקנו יוטצא דגם הנאה של כילוי דתרומה בין טהורה ובין טמאה הוא ג"כ במיתה ביד"ש ואף דדעת הר"ש תרומות פי"א מ"ט דאיסור הנאה של כילוי דתרומה הוא רק מדרבנן ע"ש עכ"ז לתוס' יבמות שם ובכמה דוכתי דסבירא להו דהוא דאורייתא מכח הלימוד הנ"ל שפיר י"ל דהוא במיתה וכמובן]

ואולם לכאורה נראה פשוט דגם להתוס' אין עונש מיתה ביד"ש בהנאה של כילוי דתרומה וזה ממה שכתבו התוס' בפסחים דל"ג ע"א ד"ה מינה דרק באכילת הקדש ס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה אבל בהנהנה מן ההקדש אפי' לרבי הוי רק באזהרה לחוד לא במיתה דכיון דהזיד במעילה במיתה יליף רבי בנ"ש דחטא חטא מתרומה ע"כ בעינן אכילה דווקא כמו בתרומה עכ"ל ומפורש בזה דבנהנה מתרומה ליכא מיתה ואמנם בחידושי בסוגי' דהזיד במעילה במיתה תמהתי על דעת התוס' פסחים הנ"ל דנהנה מהקדש לכ"ע לא הוי במיתה וזה ממה שמצאתי באבות דר' נתן פי"א וז"ל ר"ע אומר עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים כיצד ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה ולערב שבת אין לו מה יאכל הי' לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל מתחייב מיתה לשמים אבל אם הי' פועל והולך בבנין בית המקדש אעפ"י שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו ונטל מהם ואכל מתנצל מן המיתה עכ"ל והאדר"נ הנ"ל בהכרח הוא לפי הסברא דהזיד במעילה במיתה וכן כ' הבנין יהושע שם ד"ה מתחייב מיתה לשמים וז"ל כדאמר רבי פסחים ל"ל סנהדרין פ"ד הזיד במעילה חייב מיתה וכו' עכ"ל וא"כ מוכח מזה דגם בנהנה מן ההקדש יש חיוב מיתה שהרי האדר"נ הנ"ל איירי במעות הקדש וא"א למעול בהם ע"י אכילה רק ע"י הנאה כגון שקנה בם דבר מאכל ובחידושי שם דנתי הרבה מאוד בראי' זו מדברי האדר"נ הנ"ל ואכ"מ ועכ"פ לפי שטחיות דברי האדר"נ הנ"ל דבנהנה מהקדש נמי איכא חיוב מיתה א"כ יש לכאורה ראי' להיפוך דגם הנאת תרומה היא במיתה דאל"כ מנ"ל מיתה בהנאת הקדש הא עיקר מיתה דמעילה מתרומה הוא דילפינן לי' בג"ש דחטא חטא וא"כ מה שאין בו מיתה בתרומה הרי א"א שיהי' בו מיתה גם בהקדש וכהכרח שהכריחו התוס' פסחים הנ"ל באמת: ואמנם גם אם נאמר דהנאה של כילוי דתרומה הוא במיתה עכ"ז עדיין רק הנאה של כילוי דהקדש ראוי שיהי' במיתה ולא הנאה גרידא דהקדש וכמובן וא"כ האדר"ב הנ"ל דאיירי בהנאה גרידא לא בהנאה של כילוי שהרי לא כילה את המעות בהוציאו אותם א"כ אכתי תיקשי דמדוע מתחייב מיתה לשמים ואולם י"ל דהאדר"נ הנ"ל איירי כשהוציא את המעות בשוגג דמחמת טרדת רעבונו שלא הי' לו מה יאכל שכח שהמעות הקדש והוציאם וא"כ הרי המעות יוצאות לחולין ע"י השגגת מעילה וא"כ י"ל דזה חשיב שפיר הנאה של כילוי מה שהוא מכלה את הקדושה שבו וכן כתבתי בחידושי ביומא דף (פ"ג ע"א בסוגי' דמאכילין אותו הקל הקל ביישוב קושית הפרשה דרכים והאבני. מלואים שהקשו דיפרישו את התרומה ויערבו אותה בהחולין למ"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן דבאיסור דרבנן הא קיי"ל דאומרים לאדם חטא