אתוון דאורייתא פו

דלר"ש המתעסק באיסורי אכילה פטור באמת דלגבי מעשה הרי שוב מתעסק פוטר [ויוכרח ר"ש ג"כ לסבור מלקות בנהנה מבב"ח ומשאר איסורי הנאה וכדעת הרמב"ם דאל"כ הדרא קושי' לדוכתי' דאוכל איסור הנאה ילקה שתים וכנ"ל ודוחק הוא לומר דר"ש סובר באמת כן ולפי"ז כיון דברייתא דפסחים הנ"ל דדריש מקרא לאסור מצה של טבל מוקמי' לה התם בגמ' כר"ש דס"ל אאחע"א ע"ש וא"כ שפיר איצטריך קרא דר"ש לטעמי' הרי שפיר יש נפקותא אליבי' במתעסק וכנ"ל ולפי"ז ניחא ג"כ מה שהרמב"ם ז"ל בהלכותיו כ' הטעם לפסול מצה של טבל משום מצהב"ע ותמהו עליו שהוא נגד הגמ' ולפמ"ש ניחא דלדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות שוב שפיר נכון הטעם דמצהב"ע: ודע דברש"י ובר"ן ר"ת דכ"ח ע"א כתבו דאפי' למ"ד מצ"כ עכ"ז במצה דהיא אכילה יצא אפי' בלי כוונה כמו דלענין איסור מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ע"ש ולפי דברינו הנה הדמיון הנ"ל קשה להבין דסברא זאת שייכא רק בחלבים ובעריות שהם דברים אסורים ומתועבים וע"כ הסברא נותנת שההרגש הנאה מהם הוא האיסור שרצתה תורה שלא תהנה נפש אדם מהם למען לא תתתעב על ידי ההנאה ועי' סנהדרין נ"ה א' תורה בהמה נהנית מעבירה תהרג עכ"ל הגמ' הרי שגם בהמה מתתעבת ע"י שהרגישה הנאה מעבירה וע"כ כיון שההנאה הוא האיסור שפיר שייך לחייב מתעסק מטעם שכן נהנה דכיון דנהנה הרי נעשה האיסור וכנ"ל אבל במצות מצה מנ"ל לומר שרצתה התורה הרגש הנאה מהמצה דלמא מעשה אכילת המצה כמשמעו הוא המצוה וא"כ כשאינו מתכוון למצוה מה בכך שהוא נהנה הלא אין ההנאה מצוה כלל ועין תוס' יבמות דף מ' ע"א ד"ה מה שכתבו לענין מצוות אכילת קדשים וז"ל ול"ל רצה לשם סעודה אוכל רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוון לשם מצוה אלא שלא יהי' אוכלו אכילה גסה עכ"ל ולכאורה איך כתבו כן בפשיטות הא פלוגתא הוא בגמ' גם במצה דהוא אכילה דמצוה אי צריך כוונה או לא ואולם לפמ"ש ניחא וזה בהצעת מה שכתבתי בחידושי במק"א דבאכילת קדשים ההנאה בעצמותו הוא המצוה משום דדרשינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והארכתי שם בזה וא"כ שפיר לא בעי כוונה ודמי שפיר למתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכמובן והרבה יש לדבר עוד בזה ולא באתי אך להעיר

ודע דבדברי התוס' דב"ק הנ"ל שכתבו דמה שהאשה חייבת מלקות וחטאת בביאה אע"ג דלא עבדה מעשה ולענין חטאת ומלקות בעינן מעשה דוקא עכ"ז הואיל והיא נהנה רחמנא אחשבה להנאה מעשה ע"ש יש לי הערה וגדולה הוא אלי דלפי המבואר בש"ס קידושין דף כ"ב ע"ב וז"ל הגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה כי קאמרי' זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר א"ר אחא וכו' מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו עכ"ל הגמ' הרי דסתמא דהש"ס ס"ל דבביאה שלא כדרכה אין האשה נהנית ור' אחא נמי ספוקי מספקא לי' וכדאמר מאן לימא לן וכו' אבל לא פשיטא לי' דנהנה וא"כ אי נימא דאין האשה נקנית בביאה שלא כדרכה יומצא דאין חייבת מלקות וחטאת כשנבעלה שלא כדרכה דכיון דאין נהנה א"כ לא שייך תו הא דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה דבר לא אמרו אדם מעולם ותון דבכתובות דמ"ו ע"א (איתא שלח ר' יצחק בר יעקב בר גיורי משמי' דר' יוחנן אע"ג שלא מצינו בכל התורה כולה שחילק תכתוב בין ביאה בדרכה לביאה שלא כדרכה למכות ולעונשין אבל מוציא שם רע חלק אינו חייב עד שיבעול וכו' בדרכה ויומיא שם רע בכדרכה עכ"ל הגע' ואי איתא מאי האי דכייל דלא מצינו בכה"ת חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה הלא מצינו חילוק גדול דאשה הנבעלת כדרכה חייבת מלקות במזיד וחטאת בשוגג משא"כ בשלא כדרכה ויש ליישב דלענין זה מהני היקישא דמשכבי אשה כסי' דמקשינן שלא כדרכה לכדרכה וכדדרשינן בקידושין שם ובדוכתי טובא דכי היכי דאשה חייבת מלקות וחטאה בכדרכה ה"נ בשלא כדרכה ונהי דהמקשן שם בקידושין רצה לחלק ולומר דביאה שלא כדרכה תקנה משא"כ בכדרכה לאו משום דלית לי' היקישא דמשכבי אשה דוודאי לא יחלוק על ההיקש הזה אשר הוא פשוט בבל הש"ס [וע' יבמות פ"ג ב'] דתנאי דהתם. לית להו היקישא דמשכבי אשה ועכ"ז הם מקישים שלא כדרכה לכדרכה ממקרא אחר מואת אשה דאיתרבי שלא כדרכה ככדרכה עש"ה ברש"י ד"ה שלא כדרכה מנא לסו] רק דס"ל דהרי ההיקיש הזה כתי' רק גבי איסור ועונש וע"כ אין סברא לדורשו לענין קניין כיון דלגבי קניין אין אנו דנין על הביאה מפאת תורת שם ביאה כלל רק אנו דנין על ענין הגבהה שבה וע"כ בשלא כדרכה שאינה נהנית ושפיר יש להגבהה שלה תורת עבדות שפיר ראוי שתקנה ואין זה שייך להיקישא דמשכבי אשה כלל הנאמר לענין איסור ועונש ביאה ומשכב וכמובן וכאשר באמת תירוץ התרצן דקידושין הנ"ל דמשכבי אשה כתי' קשה להבין דמאי זה ענין להיקישא דמשכבי אשה כיון שאין הקניין בתורת ביאה ומשכב כלל רק בתורת הגבהה וצע"ק ועי"ל דהמקשן והתרצן דש"ס קידושין הנ"ל. פליגי במה שכתבו התוס' בקידושין ד"ג ע"א ד"ה ואשה דרק ריבוי קניינים גמרינן מהיקישא ולא מיעוט קניינים ע"ש וה"נ י"ל דס"ל להמקשן דהיקישא דמשכבי אשה הוי רק בחיוב שמה שביאה כדרכה מחייבת ה"ה שלא כדרכה אבל לא ניתן ההיקיש לדרוש בשלילה לומר שהואיל וביאה כדרכה אינו קונה ה"ה שלא כדרכה לא תקנה והתרצן ס"ל דניתן ההיקיש לדרוש גם בשלילה ודו"ק

ואולם עדיין יש לעיין דכיון דבביאה שלא כדרכה אין האשה נהנית ואין כאן מעשה מצדה כיון דלא שייך רחמנא אחשבה להנאה מעשה אלא דאעפ"כ חייבת מלקות וחטאת מגזה"כ מהיקישא דמשכבי אשה א"כ תיקשי בש"ס תמורה דף (ג' ע"א) דקאמר כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאעפ"י שלא עשה בו מעשה חייב ואמאי לא חשיב נמי אשה הנבעלת שלא כדרכה דחייבת ג"כ אעפ"י שאין עושה מעשה וצ"ל דחשיב רק מילי דלא משכחת בהו מעשה משא"כ איסור ביאה הרי משכחת שתעבור זה האיסור במעשה אם תבעל כדרכה ואמנם לדעת החינוך הנודעת דכל דמשכחת לעבור הלאו בלא מעשה אז גם בעוברו במעשה אין לוקה א"כ אכתי תיקשי דמדוע אשה חייבת מלקות אפי' בכדרכה הרי משכחת שתעבור בלי מעשה אם תובעל שלא כדרכה ויש לפלפל בזה הרבה מאוד ופה באתי רק להעיר

ודע דמה שמבואר ברש"י סנהדרין דנ"ה ע"א ד"ה מתקיף וז"ל אשה דאורחא בבעילה אמידי דאורחא היא מחייבת אמידעם אחרינא דהיינו שלא כדרכה דאין אורחא לא דאין אורחא דאין הנאתה מרובה עכ"ל אין זה סותר לש"ס קידושין הנ"ל דקאמר דבשלא כדרכה אין נהנית כלל וזה דרש"י שם בסנהדרין בעי למינקט אליבא דכ"ע וע"כ כתב דאין הנאתה מרובה דהא ר' אחא בקידושין שם קאמר מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו אלא דזה פשוט דגם לר' אחא אין הנאתה