אתוון דאורייתא פה

הנאת בב"ח ועל כרחיך דרק הנאת ביאה היא האיסור וע"כ שפיר יליף בג"ש דמה התם ההנאה האסורה דהיינו שהנאת הביאה אסורה אף כאן בב"ח הנאתו אסורה וזהו שאמרו בגמ' מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה ודו"ק היטב ויותר מפורש מזה תמצא עוד בירושלמי כלאים פ"ח ה"א וז"ל מניין שהוא אסור בהנאה ( (אכלאי הכרם קאי) נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן לא יהי' קדש בבני ישראל מה קודש הנאמר להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה א"ר חונא ביאתו אסורה בהנאה עכ"ל וצריך להבין דמה בא ר' חונא לחדש בזה ונראה פשוט דלפי שהי' אפשר לטעות שבביאה אך מעשה הביאה היא האיסור וא"כ הי' קשה איך יליף ממעשה ביאה לאסור הנאת כלאי הכרם הלא אין הנושאים שוים כלל וע"כ בא ר' חונא ופירש שביאתו אסורה בהנאה ורצונו לומר דבביאה הנאת ביאה היא האיסור דהשתא שפיר ילפינן כלאי הכרם מביאה בג"ש דמה ביאה הנאתה אסורה אף כה"כ הנאתו אסורה ודו"ק היטב והפני משה שם בירושלמי ד"ה א"ר חונא כ' וז"ל כלומר דמפרש דלא יהי' קדש נדרש לאזהרה על השפחה ועל העבד שביאתו אסורה עכ"ל ונראה שלחצתו ג"כ הקושי' הנ"ל דמה הוסיף ר' חונא בדבריו ואולם במחכ"ת לא תי' כלום דגם לולי דברי ר' חונא היינו יודעים שלא יהי' קדש אתי לאיסור ביאה והמחלוקת הוא רק אם אתי לאיסור ביאת עבד ושפחה כדעת התרגום או לאיסור ביאת פנוי' שלא לשם קידושין כדעת הרמב"ם או לאיסור משכב זכר עי' סנהדרין דנ"ד ע"ב אבל זהו הרי פשוט דלא יהי' קדש הוא איסור ביאה וא"כ אכתי מאי בא ר' חונא לחדש וע"כ נראה ברור כמו שכתבנו דחידוש ר' חונא הוא דבביאה אך הנאת הביאה היא האיסור לא המעשה ביאה ובא להסביר בזה את הילפותא הקדומה דלא תקשי איך ילפי' מאיסור מעשה ביאה לאסור הנאת כלאי הכרם הלא אין הנושאים שוים כלל וע"כ פי' דגם בביאה אך הנאת ביאה היא האיסור וזהו שאמר ביאתו אסורה בהנאה היינו שאסור לו ליהנות מן הביאה לא שאסור לעשות מעשה בביאה וע"כ שפיר ילפי' כלאי הכרם מביאה מג"ש דמה ביאה הנאתה אסורה אף כלאי הכרם הנאתו אסורה ודו"ק כי זה נראה נכון וברור בכוונת הירושלמי בעזה"י

והנה יש להביא ראי' עוד דאך הנאת ביאה היא האיסור באיסורי ביאה לא המעשה ביאה שהרי באיסורי ביאה האשה עוברת כמו האיש והאשה הרי איננה עושית מעשה כלל רק קרקע עולם היא וא"כ מה היא העבירה שלה אי נימא דרק המעשה היא האיסור ועל כרחך דרק הרגשת הנאה היא האיסור לא המעשה וע"כ כיון דגם האשה נהנית מן הביאה לכן שפיר היא עוברת כמו האיש ואולם התוס' בב"ק דף ל"ב ע"א ד"ה איהו כ' אהא דאמרי' התם בגמ' דבביאה אך הבועל הוא העושה מעשה לא הנבעלת וז"ל ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה עכ"ל וכן מבואר ברש"י כריתות דף ג' ע"א ד"ה דא"ר אבהו וז"ל ואי קשיא גבי עריות היכי מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר כו' פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מתהנייא משכיבה קרינן בה הנפשות העושות עכ"ל כוונתו כדברי התוס' הנ"ל דההנאה נחשבת מעשה ואולם עכ"ז עדיין יש להוכיח דעיקר העבירה היא רק ההנאה לא המעשה דאל"כ הרי ראוי שהאיש יעבור שתים שהרי הוא עושה מעשה בפועל וההנאה הרי נחשבת בפני עצמה למעשה שהרי האשה איננה עושה מעשה כלל ואעפ"כ חייבת מפאת ההנאה לחוד שנחשבת מעשה א"כ האיש שהוא עושה מעשה וגם נהנה הא הו"ל כאילו הי' עושה ב' מעשים של ביאה וראוי שיעבור שתים וע"כ דאין המעשה איסור כלל רק ההנאה היא האיסור וע"כ גם האיש עובר רק אחת כמו האשה כיון שההנאה רק אחת היא אלא דלגבי האיש אין קושי' מדוע חייב מלקות וחטאת כיון דלגבי האיש יש מעשה עם ההנאה שהרי הוא עושה מעשה בפועל וע"כ שפיר חשיב לאו שיש בו מעשה לענין מלקות וג"כ שפיר קרינן בי' לעושה בשגגה לענין חטאת ואע"ג דאין המעשה עצם האיסור רק ההנאה עכ"ז כיון שהוא עושה מעשה עם ההנאה ולא משכחת אצלו עבירת ההנאה בלי מעשה ע"כ שפיר חשיב עבירה במעשה ושפיר חייב מלקות וחטאת ורק אאשה שפיר ק"ל להתוס' דנהי דמרגשת הנאה והרגשת ההנאה היא העבירה עכ"ז הרי אינה עושה מעשה והו"ל עבירה בלי מעשה וחשיב רק לאו שאין בו מעשה וראוי שתיפטר ממלקות ומחטאת וע"כ הוצרכו לתרץ דהרגשת ההנאה הוא ג"כ מעשה ויש גם מצדה מעשה עם העבירה אבל עכ"פ עיקר העבירה היא רק ההנאה לא המעשה וכדכתיבנא ועי' במשנה למלך ה' יסוה"ת פ"ה ה"ח שכ' וז"ל ודע שאף לדעת הרמב"ן שהנהנה מבב"ח לוקה אין לומר שהאוכל בב"ח ילקה שתים אחת משום אוכל ואחת משום נהנה כו' ואע"ג דבכל איסורין אם נצטרף ב' איסורין בדבר אחד לוקה שתים כו' דלא דמי דשאני הכא בבב"ח דאכילה נמי הנאה היא וה"ל כאילו כתב קרא לא תהנה בבב"ח בשום הנאה לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה (דהיינו הנאת מכירה ומתנה וכדומה) כו' עכ"ל הנה שגם הוא ז"ל הכריח דבאיסורי אכילה אין המעשה האכילה האיסור כי אם הרגש ההנאת האכילה הוא האיסור וע"כ אין כאן ב' מלקיות א' מפאת המעשה ב' מפאת ההנאה כמו בנהנה הנאת מכירה וכדומה דז"א דכל העבירה באכילה היא רק ההנאה לא המעשה והרגש הנאת האכילה הוא הנאסר בלאו דאכילה ושאר ההנאות כמכירה וכדומה הם הנאסרים בלאו דההנאה והכרח המל"מ הנ"ל הוא דוגמת ההכרח שלנו לענין ביאה דרק ההנאה היא האיסור דאל"כ ראוי שהאיש יעבור שתים וכדכתיבנא ודו"ק היטב בכ"ז

ומעתה נראה דזהו כוונת הגמ' דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה והיינו משום דאין המעשה האיסור כדי שתאמר דבלא נתכוון הוי כאילו לא עשה הוא המעשה כלל ויופטר וכמ"ש למעלה דמעשה בלי כוונה איננה מתייחסת אל האדם ונחשב כאילו לא עשה הוא המעשה כלל וזה טעם הפטור בכל דבר שאינו מתכוון ומתעסק דז"א דבעבירת אכילה וביאה הרי בלא"ה אין המעשה עבירה כלל ורק הרגשת ההנאה הוא העבירה והבלתי נרצה וא"כ מה בכך שלא נתכוון ושהי' מתעסק הרי סוף סוף הרגיש הנאה מחלב ומערוה ונעשה שפיר מה שאסרה תורה ושפיר ראוי שיתחייב ודו"ק היטב והנה מכל הנ"ל תבין דברי המקור חיים סי' תל"א שכ' וז"ל נראה דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה בזה אמרי' דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בביתו אפי' כשאינו מתכוון אסור עכ"ל] ולפי"ז נראה דלמאי דס"ל לר"ש דכ"ש למכות והתוס' בפ"ג דשבועות כתבו דדין דשלא כדרך אכילתו שוה לח"ש ע"ש א"כ לר"ש גם שלכד"א במלקות וע"ש בשבועות במהרש"ל ומהרש"א והנה בס' ברוך טעם דין עדל"ת בדין אי בעינן שבאותו דבר שעובר על הלאו יקיים העשה פ"א כתב לפי"ז דלר"ש בכל איסורי אכילה אין הנאת האכילה האיסור כ"א מעשה האכילה שהרי בשלא כדרך אכילתו ליכא הנאת אכילה ואעפ"כ אסור ע"ש ולפי"ז מובן ממילא