אתוון דאורייתא פד

מן הממון הנחסר אזי יש בזה כח המשכת הברכה אלטאר הנכסים וס"ל דקאי קרא אדסליק מיני' וכראב"ע הנ"ל וכנ"ל ודו"ק וא"כ איפוא א"כ שוב אין ראי' מגמ' כתובות הנ"ל דאפי' במקום שא"צ מעשה האדם עכ"ז אם עושה בכוונה אחרת גרע דהא י"ל דהנך תרי שינויי דגמ' הנ"ל היינו שינויא דלכבודו הוא דעבד ושינויא דכדבעי לי' למיעבד לא עבד הם לפי ב' הלשונות הנ"ל ושינויא קמא דלכבודו הוא דעבד הוא לפי הלשון דמלח ממון חסד דללשון זה בעינן באמת שיתן הצדקה בתורת התחסדות ואז הוא דמתקיימים נכסיו בזכותה וע"כ שפיר משני דכיון דלא נתן מפאת התחסדות שרצה להתחסד עם העני ורק לכבודו הוא דעבד ע"כ אין זה נקרא חסד ואין לו סגולת המלח ממון חסד ושינויא בתרא דכדבני לי' למיעבד לא עבד הוא לפי הלשון השני דמלח ממון חסר דלהך לישנא א"צ מעשה האדם כלל ורק כל שנחסר ממונו וכתפרנס העני מן החסרון ממשיך הברכה לשאר הנכסים ואפי' נפלה סלע וכו' וכנ"ל וא"כ להך לישנא הרי לא יכון התירוץ דלכבודו הוא דעבד דכיון דא"ל מעשה האדם כלל ע"כ כוונתו לא מעלה ולא עורדת ואפי' כוונה אחרת אינה מפסדת וכנ"ל וע"כ משני הש"ס שינויא אחרינא דכדבעי לי' למיעבד לא עבד היינו דלפי ערך הממון הרב אשר הי' לו הית' הצדקה מועטת ולא הי' זה נחשב חסרון כלל בממונו ודו"ק ונכון הוא בעזה"י : כלל כד בענין מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה

התוס' ריש פרק לולב הגזול הקשו דל"ל קרא בפ' כל שעה לפסול מצה של טבל (עש"ה דיליף לי' מקרא דכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות הראוי לבוא לידי איסור חמץ יוצאין בו ידי מצה יצא זה שאין ראוי לבוא לידי איסור חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור טבל) תיפוק לי משום מהב"ע ונלענ"ד ליישב דיש נפקותא להיכא שהי' לפניו מצה של טבל ומצה שאינה של טבל ורצה לקחת המצה שאינה טבל ועלתה בידו של טבל דעתה ה"ל מתעסק לענין העביר' ואילו לענין המצוה לא הוי מתעסק כיון דגם שניהם מצות כשירות הן וא"כ ליכא עביר' רק מצוה ולא שייך מהב"ע משא"כ מקרא שפיר נפיק דאיסור חמץ הרי לא יוכל לחול ושפיר פסול מפני שאינו בבל תאכל חמץ וא"כ שפיר צריך קרא ואולם לכאורה ז"א דהא בשבת ובכריתות איתא דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אמנם באמת לק"מ דהא דאמרינן התם שכן נהנה נלענ"ד בהסברתו דרק כשאסרה התורה מעשה בעלמא אז כשאינו מתכוין נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב אבל לא כעשאו אדם דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל וכמובן לכל בעל שכל צח וסמוכין לזה מש"ס יבמות דצ"ו ע"ב מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן ופריך קרעו סלקא דעתך ומשני אלא אימא שנקרע ס"ת בחמתן ובתוס' שם ד"ה קרעו כתבו וז"ל קרעו משמע בכוונה, עכ"ל הרי דרק מה שהאדם עושה בכוונה מתייחס אליו ושייך לומר שהוא עשאו אבל מה שעשאוהו ידיו ואיברי גופו בלי דעתו וכוונתו כלל נחשב אך כנעשה מאיליו וע"כ אילו לא קרעו בכוונה לא יתכן לומר מלת קרעו רק מלת נקרע [ועפ"י, סברא זאת יש לפרש דברי הגמ' קידושין דנ"א ע"א דפריך התם ארבה דס"ל דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו מהא דאמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה (ואע"ג דאילו סי' האחד עשר יוצא אחרי העשירי לא הי' מתקדש אפי' אם הי' קוראו עשירי) ומשני שאני מעשר בהמה דאיתי' בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין עכ"ל הגמ' והנה צריך להבין מדוע תלוי זה בזה ולמה מפני שחל בטעות חל ג"כ בב"א אף שאינו בזא"ז ואולם לפמ"ש ניחא וזה בהצעת דברי התוס' בבכורות דף ט' ע"א ד"ה אמר וז"ל וא"ת לאביי דמוקי מתני' (דחמור שלא ביכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן) כריה"ג דאפשר לצמצם ואפ"ה אינו נותן כ"א טלה א' לכהן ואמאי לא אמרי' כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ולא ליקדש אפי' א' מהן וי"ל דלא מיסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה וכו' אבל קדושה הבאה מאילי' לא אמר הכי עכ"ל ולפי"ז נראה דכיון דמעשר בהמה חל בטעות וכאשר הוא חל בנועות אז וודאי הרי אינו מתייחס למעשה האדם כלל רק לחלות מאיליו ע"י הדיבור של האדם ולא שהאדם הוא הפועל קדושה המעשר לפי שאז הדיבור וקדושת המעשר גם שניהם הרי אינם מתייחסים אל האדם כלל שכל מה שהאדם עושה בלי כוונה הרי אינו מתייחס אליו כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב וכנ"ל וא"כ כיון דמעשר בהמה חל בטעות ואז הרי הוא קדושה החלה מאילי' מגזה"כ שגזרה לכשיש דיבור הטעות של האדם אזי הקדושה חלה מאילי' על הבהמה וכמובן וא"כ הרי חזינן בזה דיש כח בקדושת מעשר בהמה לבוא מאילי' ואיננה כשאר הקדש שבאה רק מן האדם בעצם המשים את הקדושה על הבהמה ע"י דיבורו ומחשבתו וא"כ שוב מיסתבר לומר דה"ה בכל קדושת מעשר בהמה ואפי' כשאיננו בטעות הוא ג"כ רק קדושה הבאה מאילי' שגזרה תורה שכשיש המניין של האדם אזי הקדושה חלה מאיליו (וכמו שצידדתי במק"א בחידושי לומר כן והבאתי ראי' מהא דאמר רבא סוף בכורות דעשירי מאיליו קודש והא דלא מייתי הש"ס הא דרבא היינו משום דניחא לי' לאתויי מתניתין דקרא לתשיעי עשירי כו' ובמ"א בחידושי הארכתי ואכ"מ) דוודאי רחוק הוא לומר שיש ב' מיני קדושות במעשר בהמה שכשהיא בטעות קדושתה באה מאילי' וכשאיננה בטעות קדושתה באה מן האדם ורק וודאי כל קדושות מעשר בהמה בענין א' הם וכמובן ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הגמ' קידושין הנ"ל דקאמר שאני מעשר בהמה דאיתי' בטעות והכוונה כיון דאיתי' בטעות א"כ מוכרח מזה דקדושת מעשר בהמה היא קדושה הבאה מאילי' וכנ"ל וא"כ שוב הא לא שייך בי' כלל הא דכל שאינו בזא"ז כו' וכתוס' בכורות הנ"ל ודו"ק

ואולם כ"ז יתכן אך לענין מעשה גרידא במקום שאסרה התורה עשיית האדם דאז כשלא כיוון נחשב כלא עשה כלל ולא עבר על דברי התורה אבל באכילה ובעריות שלא הקפידה התורה על המעשה רק על הרגשת ההנאה שלא יהנה האדם מאכילת חלב ומביאת העריות ותדע שהרי אמרו בש"ס שבועות דף י"ז ע"ב) דפרישה מנדה באבר חי הוא בכרת כמו הביאה משום דיציאתו הנאה לו כביאתו ע"ש אלמא דאע"ג דאין הפרישה מעשה ביאה ואדרבה הרי פרישה היא ועכ"ז הואיל ויש בה הנאת ביאה אסורה ויש עוד סמוכין לזה מש"ס חולין (דקט"ו ע"ב) דפריך לרבי בהנאה מנא לי' (מנ"ל איסור הנאת בב"ח) ומשני נפקא לי' מהכא נאמר כאן כי עם קדוש אתה לד' ונאמר להלן לא יהי' קדש בבנ"י מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה וברש"י ד"ה מה להלן בהנאה כ' בעילה הנאה היא עכ"ל ומוכח מזה דעיקר האיסור בביאה הוא ההנאת ביאה לא המעשה ביאה דאל"כ איך יליף ממעשה באיה לאסור