אתוון דאורייתא פג

האחרים במקומן עומדין ה"נ בקרבנות יולדת אף דאינן באין לכפר כ"א לטהר עכ"ז אם הביאה על הראשונה עדיין טומאות האחרות במקומן דאין טומאות המאוחרות מסתלקות ע"י הקרבן שהובא על טהרת ראשונה ורק אם הביאה על האחרונה שבהן הוא דמועיל לטהר גם הטומאות הקדומות דהקרבן מטהר אותה למפרע לגמרי וגוף החיוב של הבאת ארבע קרבנות הראשונות תקיים לאחר זמן אבל לענין טהרה אין טומאות מאוחרות מסתלקות ע"י שהביאה קרבן על הראשונה דהוי כאילו הביאה הקרבן מיד אחרי הלידה הראשונה דלא יועיל לטהרה בעתיד מלידות שתוליד אחרי כן ורק בהביאה על הלידה האחרונה הוא דמתפשטת הטהרה גם על הטומאות הקדומות) ור"ע מדמי להון לטבילין (לטבילות) דמאן דמחייב ה' טבילות (מי שהי' עליו ה' טומאות הצריכות טהרת טבילה) כיון דטבל חדא זימנא איטהר ה"נ לא שנא עכ"ל הגמ' וברש"י ד"ה מאן דמחייב ה' טבילות כ' אפי' אמר על הראשונה אני טובל טהר מכל טומאה עכ"ל ולפי דברינו הא הוי בכה"ג כיוון להדיא שלא על האחרונות דאל"כ ה"ל לכוון על האחרונה דהוי ראשונות בכלל כמו בקרבנות לידות דאם מביאה על האחרונה לכ"ע מתטהרות גם הראשונות וכנ"ל וכן הרי הי' יכול לכוון סתם לטהרה מטומאות שבו דהוי הכל בכלל ומדהוציא את הראשונה מן הכלל וכיוון בהדיא לראשונה א"כ הא ה"ל כאילו כיוון להדיא שלא על האחרונות כמו בהך דחולין דכיון דחולין בכלל מעשר ולא כיוון למעשר רק לחולין חשיב כאילו כיוון בהדיא שלא למעשר וכנ"ל וא"כ כיון דחשיב כאילו כיוון בהדיא שלא על האחרונות א"כ על כרחך לומר דאיירי בטבילה לחולין דלא בעי כוונה ותשמע מינה דכיון דטבילה לחולין לא בעי כוונה ע"כ גם כוונה היפכיית אינה מפסדת וא"כ הרי זה שלא כדברי התוס' חולין וחגיגה הנ"ל דכתבו דאפי' אי טבילה למעשר ולתרומה לא בעי כוונה עכ"ז כוונה היפיכיית גרע ואולם באמת נראה מוכרח מש"ס כריתות הנ"ל דבטבילה לקדשים איירי דהא מייתי ראי' מטבילה אקרבנות יולדת וא"כ כי היכי דקרבנות יולדת באים רק לטהר לאכילת קדשים דלמעשר ולתרומה מתטהרת בטבילה והערב שמש לחוד וכנודע ה"נ טבילות דמייתי ראי' מינהון אקרבנות וודאי בטבילות לקדשים איירי דאי בטבילות לחולין א"כ מאי ראי' מטהרה לחולין הקלים אטהרה לקדשים החמורים דיועיל טהרה לקדשים החמורים מקודם אל המאוחר כי היכי דמועיל כן בחולין וא"כ כיון דבטבילות לקדשים איירי הרי קשה באמת דהא טבילה לקדשים ואפי' למעשר ולתרומה בעי כוונה ובמשנה חגיגה הנ"ל וכאן לא לבד שאין כאן כוונה כ"א חשיב עוד ככוונה היפיכיית וכנ"ל וצ"ל דהא דבעינן כוונה בטבילה היינו רק שיתכוון שהטבילה הוא לשם טהרה לקדשים אבל אין צריך לכוון על איזה טומאה היא הטבילה וע"כ בנתכוון שטובל לטהרה לקדשים אף שכיוון על הראשונה לבד נמי די וממילא טהור מהאחרונות ומועלת הטבילה גם על האחרונות כיון שהית' הטבילה לשם טהרת קדשים ודו"ק

והנה מה שכתבתי למעלה דכיון דעלו מאיליהן חייב בערלה א"כ אין צורך למעשה האדם כלל וכל שכן שאין צורך לכוונתו וע"כ אפילו עשאו האדם בכוונה היפיכיית לא מפסיד כלל הנה מצאתי מקום דג"כ אין צריך מעשה האדם ועכ"ז אם עשאו האדם בכוונה אחרת גרע והוא בת"כ הובא ברש"י פ' ויקרא וז"ל אמר ר' אלעזר בן עזרי) הרי הוא אומר כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך ד' אלקיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה הית' לו סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה הכתוב קובע לו שכר הרבה וברכה כשוכח עומר בשדה עכ"ל והנה פשוט דהך ברכה דקאמר היינו שהנכסים של האדם מתברכין ע"י שנתפרנס עני מממונו אפי' שלא ע"י מעשהו וידיעתו כלל רק שנפלה ממנו סלע וכו' ועכ"ז מצינו בכתובות דס"ו ע"ב בבתו של נקדימון בן גריון שבאתה לפני ר' יוחנן בן זכאי ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה ממון של בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וכו' ופריך ונקדימון בן גריון לא עבד צדקה והתניא אמרו עליו נקדימון בן גריון כשהי' יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת הי' מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו ומשני איב"א לכבודו הוא דעבד ואיב"א כדבעי לי' למיעבד לא עבד וכו' עכ"ל הגמ', וא"כ לפי התירוץ הראשון דלכבודו הוא דעבד מבואר דכיון דנתן הצדקה בכוונה אחרת לא הי' בה כח לשיתברכו נכסי' עבורה ואדרבה אבד ממונו הרי דאע"ג דאפי' כשמתפרנס עני מממונו שלא ע"י מעשהו וידיעתו כלל הנכסים מתברכין עכ"ז כשנותן בכוונה אחרת גרע. ואולם י"ל ויובן ג"כ במאי נחלקו הני תרי לישני דמלח ממון חסר ואמרי לה חסד וזה דבאמת קשה אהכרח המדרש הנ"ל משכחה דדילמא בשכחה הברכה שורה רק בזכות מה שאינו שב לקחת מה ששכח שאחרי שנזכר אחרי כן ועכ"ז אינו שב לקחתו ומניחו לעני הרי זה כנותן הדבר לעני בידים ובידיעתו והך למען יברכך דקרא קאי אמאי דפתח בי' דהיינו אלא תשוב לקחתו דבזכות שאינו שב לקחת יברכהו ד' וצ"ל דס"ל לראב"ע דקאי קרא אדסמיך לי' (עי' זבחים כ"ח א' ובכורות כ"ו ב' דמסופק בגמ' אי קאי קרא אדסמיך לי' או אדפתח בי') דכתי' לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך וגו' וס"ל למידרש דבכל אופן שיהי' העומר השכוח לגר ליתום וגו' יתברך עבורו ואפי' אם נטלו את העומר השכוח מיד אחרי ששכחו טרם נזכר משכחתו ג"כ מתברך וא"כ הרי זה דומה ממש לאילו נפלה סלע ממנו בלי ידיעה ומצאה עני וכו'. ואולם אם נאמר דקאי קרא אדפתח בי' דהיינו אלא תשוב לקחתו דמה שאינו שב לקחת הא הוי כנותן צדקה בידים ובידיעה וכנ"ל א"כ שוב אין ראי' אנפלה סלע וכו' ונהי דנאמר מסברא דבנפלה סלע וכו' מקבל שכר דסוף סוף נעשה טובה בממונו וראוי שיקבל שכר על זה עכ"ז הא אין ראי' מזה לענין הברכה דנכסים דכתי' בקרא למען יברכך וגו' ויוכל להיות דרק צדקה הניתנת בידיעה יש בה כח זה לשיתברכו שאר הנכסים על ידה אבל צדקה הניתנת מאילי' אין בה כח זה וא"כ י"ל דבזה נחלקו הנך תרי לישני דירושלים הנ"ל וזה דתיבת חסד מובן דשייך רק על צדקה הניתנת בידיעה דחסד הוא רק מה שאיש מתחסד עם רעהו ואילו נפלה סלע ומצאה עני ונתפרבס בה לא יפול עליו תואר חסד כלל ורק שנעשה דבר טוב מאיליו ע"י ממונו אבל ענין התחסדות הרי אין כאן כלל שהרי לא נתחסד כאן כלל איש עם זולתו ולא יפול עליו תואר חסד כלל כמובן למי שיש לו הרגשת החיך וע"כ הך לישנא דמלח ממון חסד ס"ל דרק צדקה הניתנת בידיעה מפאת הרצון הטוב להתחסד עם העני כהוראת תיבת חסד הוא דיש לו כח להיותו מלח לשאר הנכסים ושיתקיימו הנכסים בזכותו אבל צדקה הניתנת מאילי' אין בה כח המשכת הברכה לשאר הנכסים וס"ל להאי לישנא דקאי קרא אדפתח בי' וכנ"ל ואולם אידך לישנא דמלח ממון חסר ס"ל דחסרון הממון לבד מה שנחסר מממונו יהי' באיזה אופן שיהי' ואפי' נפלה סלע ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה שלא הית' שם לא מעשהו ולא ידיעתו כלל עכ"ז כיון שנחסר מממונו ונתפרנס