אתוון דאורייתא פב

התוס' דחולין הנ"ל קשה שפיר דשם נמי הרי לא הית' נחשבה בפירוש שלא למעשר ולא חישב במחשבה כלל ענין המעשה וגם מה שסבל לחולין איננו מכריח שאיננו לאפשה שהרי יכול להיות טהור לשניהם יחד לחולין ולמעשר ואעפ"כ כתבו התוס' דטבל לחולין גרע מנאנסה וטבלה וא"כ דמי ממש לנידון דש"ס סוטה הנ"ל ונטען לסייג באי ראוי שיוחשב גרע מעלו מאיליהן ונראה ליישב שהרי באמת קיי"ל דמחשבה מבטלת מחשבה וכמפורש בש"ס קידושין ריש פרק האומר ע"ש וא"כ כיון דמימליך בתר הכי לפירות אין צריך שום ראי' על זה שההמלכה הזאת מועלה וא"כ מאי צריך הש"ס לכאורה להביא ראי' מעלו מאיליהן אלא דז"א דנהי דמחשבה מבטלת מחשבה ומה שחשב עתה לפירות מבטל את המחשבת סייג דשעת הנטיעה והוי מחשבת סייג דשעת הנטיעה כאילו לא הית' מעולם אבל עכ"ז הרי לא הי' בשעת הנטיעה בפירוש כוונה לפירות שהרי אומרים רק שמחשבה מבטלת מחשבה אבל לא שמחשבה של עכשיו תחשב כאילו הית' למפרע וא"כ אילו הי' הדין שצריך כוונה בפירוש לפירות בשעת נטיעה לענין חיוב ערלה א"כ לא הית' ההמלכה מועלת לחייב בערלה וע"כ הוצרך הש"ס להביא הא דעלו מאיליהן נמי חייב בערלה דעתה ע"י ההמלכה נמי חשיב כעלו מאיליהן ונהי שהי' לו אז כוונה אחרת לגמרי עכ"ז הרי זאת הכוונה בטלה ע"י ההמלכה דהשתא דמחשבה מבטלת מחשבה ונשאר עלו מאיליהן אבל בנידון דתוס' חולין הנ"ל וכן נידון דמצ"כ הנ"ל שלא הי' שם ביטול הכוונה ההיפיכיית ע"כ שפיר כונה היפיכיית גרע מלא נתכוון כלל ודו"ק היטב:

עי"ל לפמ"ש הראשונים ז"ל דבאמת לכ"ע מצ"כ אלא דמ"ד דאצ"כ היינו משום דהוי כקדשים דנהי דבעינן בהו מחשבה לשמה עכ"ז גם סתמא מהני דגם סתמן לשמן קאי וכמפורש בזבחים ד"ב ע"ב) ע"ש וא"כ מה שאין מצות צריכות כוונה אין זה בעבור שאין הכוונה בעצמותה נצרכת כלל וכלל רק שהמעשה עצמה גם בחסרון הכוונה נחשבת ככוונה דסתמא לשמן קאי וע"כ כשכיוון בפירוש להיפוך דלא שייך תו סתמא לשמן קאי שהרי אדרבה כיוון להיפוך א"כ ממילא המצוה פסולה מפאת חסרון הכוונה לצאת לא מפאת שהכוונה ההיפיכיית בעצמותה פוסלתה דכוונה היפיכיית לא גרע באמת מלא נתכוון כלל אלא דכוונה ההיפיכיית הרי מגלה דלאו סתמא לשמן קאי וא"כ ממילא פסולה מפאת שלא נתכוון לשמה לא מפאת שכיוון להיפוך ודו"ק היטב. אבל בנידון דש"ס סוטה הנ"ל דחזינן דגם עלו מאיליהן חייב בערלה וא"כ אי אפשר לומר שם דבעינן באמת כוונה לפירות רק דסתמא הוי ככיוון לפירות שהרי כיון שעלו מאיליהן חייב בערלה א"כ הרי לא בעינן מעשה אדם כלל וכל שכן שאין צורך לכוונתו וא"כ על כרחך הכוונה הפירות בעצמותה אינה נצרכת כלל אלא דבכיוון לסייג פטור מן הערלה שהרי סוף סוף אינו עומד לפירות כיון שהוא ישתמש בו רק לסייג. ולא יאכל מפירותיו והתורה חייבה בערלה רק אילן העומד לפירות וע"כ עלו מאיליהן חייב דסתמא עומד לפירות וע"כ אפי' בכיוון לסייג עכ"ז אי מימליך בתר הכי לפירות א"כ עתה הרי האילן עומר לפירות שהרי נמלך לאכול מפירותיו וע"כ שפיר חייב בערלה דכוונה ההיפיכיית אשר הית' לו בשעת הנטיעה אינה מפסדת כלל דכל שהכוונה בעצמותה אינה נצרכת וגם כוונה ההיפיניית ולא מעלה ולא מוריד ודו"ק היטיב. ושולם בהך דטבילה דתוס' חולין הנ"ל אכתי יש לעיין זדאיה אמרינן דא"ל כוונה בטבילה נראה ג"כ דהטעם מפני שאין ושכוובת בעצמותה נצרכת כלל דאין לזמר דנצרכת אלא דסתמא לשון קאי דא"כ תי' אסור לטבול והטי טיצוהת. בשבת משום מתקן ומדשרינן [בביצה די"ח ע"א (לטם בשבת משום דאדם נראה כעיקר מוכה דסתמא דעבילה לאו לשם טהרה קאי וא"כ נידון דטבילה הרי אכתי דמי לנידון דש"ס סוטה הנ"ל :

והנה נתיישבתי עוד דיש לחלק בין נידון דטבילה לנידון דסוטה הנ"ל דבשלמא בנידון דטבילה שאם הי' מתכוון למעשר הרי סי' מוהר גם לחולין וכמבואר בחגיגה די"ח ע"ב במשנה טבל לחתור מותר לקל [ והטעם דהקל הוא בכלל המחור כמבואר בסנהדרין דע"א ע"ב ב"נ שבירך את השם ונתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו (שב"נ נידון בעד אחד ודיין אחד ובלא התראה משא"כ בישראל) ונשתנית מיתתו (דמיתת ב"נ סייף והשתא סקילה) וכו' תא שמע ב"נ שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב (וה"נ הרי נשתנה מיתתו דב"נ בסייף וישראל הבא על אשת איש מיתתו בחנק) וכו' קלה בחמורה מישך שייכא (ולא חשיב נשתנה מיתתו דמיתת חנק הקלה דהשתא הרי היא בכלל המיתת סייף החמורה דמעיקרא משא"כ בברכת השם דמעיקרא מיתתו בסייף והשתא מיתתו (סקילה דחמורה מסייף שפיר חשיב נשתנה, מיתתו) עכ"ל הגמ' וכן מצינו עוד בכתובות דל"ג ע"א דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל ע"ש וכאן בחולין ומעשר עדיף עוד טפי דחולין הא הוא בכלל מעשר לגמרי שהרי עצם המעשר הוא אוכל כמו החולין אלא דהמעשר הוא עוד עדיף ממנו במה שיש בו ג"כ קדושה ואילו בחולין אין קדושה וא"כ כוונה למעשר הוי ככיוון בפירוש גם לחולין שהרי יש בכלל מאתים מנה] וע"כ מדהי' לו להתכוון למעשר שאז הי' החולין בכללו ולא כיון כן רק כיוון לחולין ה"ל כמתכוין להדיא שלא למעשר משא"כ בנטען לסייג דאפשר דאין כוונתו שלא לפירות רק שלא העלה על מחשבתו כלל ענין הפירות כ"א ענין הסייג שהרי אין לומר שם דאי איתא ה"ל להתכוון לפירות כיון שאין הסייג בכלל הפירות והוא הי' צריך ורוצה לסייג וע"כ כיוון רק לסייג ולא חשב כלל מענין הפירות וע"כ לא הוי ככיוון בהדיא שלא לפירות וצאת וכן מוכיחים להדיא דברי התוס' בחגיגה די"ט ע"א דאהא דתנן שם די"ח ע"ב במשנה טבל לחולין והוחזק לחולין (כיוון לחולין) אסור למעשר כו' טבל ולא הוחזק (לא כיוון כלל) כאילו לא טבל ובגמ' שם י"ט א' אמרו דהך כאילו לא טבל היינו למעשר אבל לחולין מהני וע"ז הוקשה להתוס' שם ד"ה לא דא"כ מרישא שמעית מינה דטבל והחזיק לחולין אסור למעשר ותירצו וז"ל ועי"ל דאי משום רישא הייתי אומר דטפי עדיף לא הוחזק כלל מהוחזק לחולין דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר עכ"ל הרי סברתם זאת כסברתם הנזכרת בסוגי' דחולין הנ"ל דנאנסה וטבלה גרע מטבל לחולין אלא דכאן בחגיגה פירשו כוונתם יותר והוסיפו דבכיוון לחולין הרי עקר דעתו לגמרי ממעשר וכוונתם פשוטה כמו שכתבנו דכיון דהי' יכול להתכוון למעשר והי' אז החולין בכלל וע"כ כיון שלא עשה כן רק כיוון לחולין הרי עקר בזה כוונת מעשר והוי ככיוון בהדיא שלא למעשר. ואולם עדיין צריכין, אנו למודעי בהא דאמרינן בש"ס כריתות ד"ח ע"א באשה שיש עלי' ה' לידות דס"ל התם לר' יוחנן בן נורי דתבנא קרבן אחד ותאמר על האחרונה שבהן אני מביאה ופופטר ור"ע סבר דתאמר על אחת מהן אני מביאה (ואפי' אמרה על הראשונה שבהן נמי מהני) ותיפטר יוגרסי' התם א"ל ר' נחמן בר יצחק ור' פפא אימא לך משמי' דרבא הני תנאי במאי פליגי דריב"נ מדמי להון לחטאות דמאן דמחייב ה' חטאות עד דמייתי כלהון וסוורע כפר לי' (אינו מתכפר עד שיביא כולן) ה"נ לא שנא (דמנו בחטאות אם הביא חטאת מל עביר' ראשונה עש אתם שא א האחרים אא כבש מא