אתוון דאורייתא פא

חותם הברית תמיד וכמו שייסדו חכז"ל וצאצאיו חתם וכו' וא"כ הרי חותם המילה היא בהבן גם בשבת אלא דבשבת איננו זמן עשות ההכשר לזה אבל אחרי שנעשה ההכשר בחול הרי נשאר הבן נמול תמיד ויש בו חותם המילה גם בשבת ואולם במילה יש לפקפק קצת דמנ"ל לדרוש טעמא דקרא לומר דעצם המצוה הוא הויות המילה ומעשה האדם הוא רק הכשר לזה דילמא מעשה האדם שחייבה תורה לעשות מעשה המילה היא היא כל המצוה כשאר מעשי המצוות והרי קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואין לנו רק גוף המצוה האמורה בתורה למול ערלת הבן וא"כ כיון שא"א לעשות זה בשבת שפיר ראוי שיוחשב מ"ע שהז"ג אמנם בפ"ו שפיר הדברים נכונים שהרי שם המצוה עצמה היא מורה ע"ז שרק הויות הבנים הוא המבוקש והנרצה שהרי אם מתו דינא הוא דלא קיים פ"ו וצריך להוליד מחדש וא"כ כיון שהמצוה עצמה מורה ע"ז שפיר נחשבת מ"ע שלא הז"ג מפאת שמעשה האדם הוא רק הכשר ואילו עצם המבוקש דהיינו הויות הבנים הרי הוא הווה גם ביוה"כ שאחרי שעשה האדם מעשה ההכשר בשאר ימי השנה הרי הבנים הווים אח"כ גם ביוה"כ ודו"ק. ועי"ל יותר דבפ"ו גוף ההכשר ג"כ זמנו ביוה"כ דנהי דהתשמיש אסור ביוה"כ עכ"ז כיון דאם מתו הבנים לא קיים פ"ו א"כ הרי מחויב מכח המצוה לראות ולעשות כל הנצרך לשיחיו הבנים דאם ימותו הרי נמצא דלא קיים פ"ו ואולי חיוב זה הוא בערך אחד עם חיוב התשמיש עצמו שכמו שהתשמיש שעל ידו הבנים מתהוים הוא מצוה ה"נ מחויב תמיד לראות ולעשות המעשים הנצרכים לשיחיו הבנים כיון דעיקר המצוה הוא רק הויות הבנים ועל האדם מוטל רק לעשות מעשים הנצרכים לזה והתשמיש הוא אחד מהם וא"כ כיון שמחויב לראות ולעשות כל הנצרך לשיהיו הבנים חיים א"כ זה החיוב הרי ישנו עליו גם ביוה"כ ואי דחיוב זה יש בלא"ה עליו מפאת וחי אחיך עמך ואיננו מיוחד בזה משאר ישראל דמחויבים ג"כ להחיות את בניו מפאת המקרא הזה עכ"ז מה בכך דמחויב בלא"ה אטו עבור זה אין כאן חיוב דפ"ו ושאר ישראל שפיר מחויבים להחיות את בניו רק מכח מצוה אחת דוחי אחיך עמך משא"כ הוא יש עליו חיוב זה מפאת שתי מצוות מפאת וחי אחיך ומפאת פ"ו ואולי יש בזה נפקותא לדינא לענין כשיה' שם האב ואיש אחר ויהי' צורך לעבור עביר' עבור פיקוח נפש דבן דאז יהי' האב קודם בחיוב זה דאע"ג דגבי פ"נ הזריז ה"ז משובח ואפי' י' בני אדם שתלשו כל אחד גרוגרת עבור המסוכן בשבת כולם משובחין ואע"פ שהחולה צריך רק לגרוגרת אחת כמבואר במנחות ס"ד א' עכ"ז היכא שיוצרך שיעשה מעשה עביר' אחת עבור הבן המסוכן ותהי' מעשה כזאת אשר א"א שיעשה אותה כ"א אדם אחד לבד או האב לבד או האחר לבד אזי דינא הוא שיעשה האב את המעשה ולא האחר כיון דהאב יש לו יותר מצוות המדחים את העביר' שהרי יש עליו שתי מצוות להחיות הבן משא"כ האחר שיש עליו רק מצוה אחת ואם נאמר כן אזי הרי יש נפקותא זאת גם ביוה"כ אם יהי' צורך אז לחלל יוה"כ או לעבור עביר' אחרת עבור הצלת חיי הבן שיהי' האב קודם בחיוב זה מאחר מפאת מצות פ"ו וא"כ הרי יש על האב חיוב מצות פ"ו בפועל מעשיי גם ביוה"כ וא"כ שפיר חשיבא מצות פ"ו מצוה הנוהגת גם ביוה"כ] ובאתי בכ"ז רק להעיר

כלל כנ בו יבואר למ"ד מצוות אין צריכות כוונה אי גם כוונה היפיכיית אין מפסדת

התוס' בברכות די"ב ע"א ד"ה לא כתבו וז"ל והקשה ר"י מקינון מאי קמיבעי לי' תא וודאי מצוות אצ"כ והי' אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה אחורי ביהכ"נ ולא נתכוון לצאת אבל היכא דנתכוון לברך על היין ונמצא שכר לא מהני עכ"ל וכן כתבו שם תלמידי רבינו יונה משם הר"ש וז"ל שאע"פ שמצוות צריכות כוונה זה הוא כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת וודאי אינו יוצא עכ"ל וכן כתבו עוד התוס' בסוכה דל"ט ע"א ד"ה עובר ע"ש והנה נמצאת עוד סברא כזאת דלא כיוון כלל עדיף מכיוון לדבר אחר בחולין דל"א ע"א איתמר נדה שנאנסה וטבלה אר"י אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה א"ל רבא לר"נ לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת התרת איסור מיתה מיבעי' א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ע"כ ובתוס' שם ד"ה עון כרת התרת כתבו וז"ל איפכא הל"ל עון מיפה אסרת כרת מיבעי' דהא פשיטא דבעי כוונה בתרומה וכדתנן בחומר בקודש טבל לחולין אסור למעשר ואף בחולין בעי רבא ( בחגיגה שם למימר דטבל ולא הוחזק (לא נתכוון) כאילו לא טבל וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר הכי א"נ נאנסה עדיף מטבל לחולין שאם הית' יודעת הית' מתכוונת אף למעשר עכ"ל

והנה לכאורה יש להעיר ע"ז מש"ס סוטה דמ"ג ע"ב דקאמר ילדה שסיבכה בזקינה נטיעה ילדה שסיבכה באילן זקן) בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ואילו ילדה שסיבכה בילדה ונטע ילדה קמייתא לסייג ולקורות דפטורה מן הערלה וכדתנן במס' ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה אפ"ה ילדה שסיבך בה בכוונה לפירות חייבת בערלה ופריך מאי שנא ילדה בזקינה דבטלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה ומשני התם אי מימליך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא אי מימליך עלה בת מיהדר הוא דהא מעיקרא לפירי קיימא מידי דהוי אעלו מאליהן דתנן עלו מאיליהן חייב בערלה עכ"ל הגמ' וברש"י התם גבי ילדה בזקינה הרי הזקינה לאו בת אימלוכי הוא לחזור ולהיות ילדה על ידי מחשבה אבל נטע לסייג אי מימליך עלה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות חייבת בערלה הילכך ילדה דקוורכיב בגווה לאכילה שפיר חייבת בערלה ואע"ג דלא אימלך אקמייתא הא מיהא לאכילה הוא ומהני מחשבה דידה דעיקר דידה נמי אי הוי חשיב עלה הוי מהני מחשבה ואע"ג דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה מידי דהוי אעלו מאיליהן ( אילנות העולים מאיליהן) דבשעת נטיעה נמי ליכא כוונה ואפ"ה חייבין בערלה עכ"ל והנה לפי הסברא הנ"ל דהכוונה אחרת גרע משאין כוונה כלל א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מעלו מאיליהן אנטען לסייג וכו' הא נטען לסייג גרע מעלו מאיליהן דבעלו מאיליהן נהי שלא הי' כוונה לפירות אבל עכ"ז גם כוונה אחרת לא הי' משא"כ בנטען לסייג שהי' כוונה אחרת שלא לפירות והנה על דברי התוס' דברכות ודסוכה ודברי התלמידי ר"י הנ"ל הי' אפשר ליישב ולומר דכוונה היפיכיית גרע כיון שכיוון בפירוש שלא לצאת וכן בנתכוון לברך על היין ונמצא שכר שלפי מחשבתו אשר הוא יין א"כ איננו שכר וא"כ הוי זה ככיוון בפירוש שלא לשכר וה"ל כוונה היפיכיית משא"כ בנטען לסייג שהרי לא חישב בפירוש שלא לפירות רק שלא חישב במחשבתו כלל ענין הפירות וא"כ כיון שאפשר שיהי' האילן לסייג וגם לפירות יחד דהיינו שעציו יהי' לסייג ופירותיו לאכילה ועל כן לא הוי כוונת סייג כוונה היפיכיית יהי' לסייג ופירותיו לאכילה ועל כן לא הוי כוונת סייג כוונה היפיכיית אלא שלא הית' שם כוונה לפירות אבל עכ"ז גם כוונה היפיכיית לא סי' וא"כ מה שלא הית' שם מחשבה לפירות זה הוי ממש כעלו מאיליה ושפיר מדמי לי' הש"ס לעלו מאיליהן אולם מדברי