אתוון דאורייתא עט

וביהמ"ק וזולת זה הרבה וכן ענין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים ורוב מהם שהם תלוים במעמד השכינה וכבר חסרנו אותה ומה שמצינו היום איסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה אבל היא מצוה גרידא מאת הבורא עכ"ל והנה וודאי אין כוונתו דאיסור שכיבת נדה ויולדת בזמן הבית הי' מפאת טומאה שהרי בענין איסור השכיבה אין שום חילוק בין זמן הבית לשלא בזמן הבית ורק כוונתו דמה שאיסור השכיבה נוהג גם עתה אע"פ שענייני טומאה וטהרה רובם אין נוהגים עתה זהו מפאת שאיסור השכיבה איננו משום טומאה כלל מעולם רק ציווי גרידא של איסור הוא מאתו ית' ככל שאר האיסורים וז"פ וא"כ מבואר דס"ל ז"ל דנדה לבעלה איננה טומאה רק איסור ועיין עוד בס' אדרת אלי' להגר"א ז"ל פרשת שופטים על הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע שכ' וז"ל שהתורה נחלקת לששה חלקים טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי בין דם לדם הוא אסור ומותר כדי לטהר אשה לבעלה בין דין לדין הוא חייב וזכאי בין נגע לנגע הוא טמא וטהור עכ"ל ומבואר דדם נדה וזיבה האוסר אשה לבעלה היא בסוג איסור לא בסוג טומאה והיינו בהכרח משום דהאיסור לבעל איננו מפאת טומאה רק איסור גרידא הוא וכנ"ל ומה שכ' כדי לטהר אשה לבעלה כוונתו בהכרח להתיר אלא דנקט לישנא דגמ' ברכות ד' א' ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה וז"פ

כלל כב בו יבואר דבר שא"א לעשותו באיזה זמן מפני ארי' דאיסורא אי מיחשיב מכח זה שאין זמנו אז

ביבמות דע"ב ע"ב אהא דאמרינן התם דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה כתבו שם התוס' ד"ה שלא וז"ל וא"ת הא אמרינן ליתן בוקר שני לשריפתו וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבוקר ישרפנו במוצאי יו"ט דהא כבר נעשה נותר מקודם וי"ל דכיון דלא אפשר לשרפו ביו"ט קבע זמנו בבוקר שני עכ"ל ומבואר בזה דדבר שא"א לעשותו באיזה זמן מפני ארי' דאיסורא חשיב מכח זה שאין זמנו אז וע"כ כיון שאין שריפת קדשים דוחה יו"ט אין היו"ט מיחשיב זמן כדי שתחשב הלילה לאחר זמנו ויוכל לשרוף הקדשים בלילה כדין נותר לאחר זמנו דנשרף גם בלילה ורק קבע זמנו בבוקר שני והבוקר שני הוא דחשיב זמנו וכן מתבארת סברא זו עוד מדבריהם במנחות דנ"א ע"א דאהא דאמרי' התם דאפיית חביתי כ"ג דוחה שבת משום דכתי' על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה כתבו הם ז"ל בד"ה אפי וז"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלא בליכה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן וכו' וי"ל כיון דלא דח שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן עכ"ל ומוכח נ"כ דארי' דאיסורא מיחשיב שלא בזמנו וע"כ כיון שאסור לאפות בשבת מפאת האיסור שבת אין השבת זמן האפי' רק הערב שבת זמנו ומה שכתבו התוס' דמאתמול נמי הוי זמנן ולא כתבו דזמנן באתמול לבד היינו משום דהקטרה הוא בשבת וכל מעשי המנחה האפי' וגם ההקטרה הרי כולם מצוה אחת הן וכנודע וא"כ הרי מתחיל זמן המנחה בערב שבת מפאת האפי' וכגמר זמנה בשבת מפאת ההקטרה וע"כ שפיר כתבו דמאתמול נמי הוי זמנן אבל אי נימא דארי' דאיסורא אין מסלק השם זמן א"כ הרי גם האפי' זמנה בשבת אע"פ שאינה דוחה איסור שבת וא"כ כיון שהשבת זמנה הרי אין הערב שבת זמנה וא"כ נמצא דהערב שבת איננו זמן כלל וא"כ מדכתבו תוס' דכיון דאינו דוחה שבת מאתמול הוי זמנן על כרחך דארי' דאיסורא מסלק השם זמן נמי אין השבת זמן האפי' רק הערב שבת וכנ"ל וכן לדקדק עוד לכאורה סברא זו מהא דאמרי' במגילה ד"ה ע"א פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ודו"ק ואולם בפירש"י שם כ' וז"ל הואיל ותיקנו להם חכמי ישראל שאחרי כנה"ג להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחילה לכל דבריו ואע"פ שהוא שלא בזמנן הו' כזמכן עכ"ל ונראה מזה דרק מפני שעשו תקנה חדשה מכח גזיר' דרבה הוי ערב שבת זמנם אבל אילו הי' אריא דאיסורא לבד שלא עשו תקנה עבורו רק שאף על פי כן לא הי' אפשר לקרות עבורו אז לא הי' נחשב ערב שבת זמנם ודו"ק וע"ע בש"ס כריתות ד"ז ע"ב במשנה המפלת לאור שמונים ואחד שילדה נקיבה ולאור פ"א שהית' ראוי' למחר להביא כפרתה הפילה) ב"ש פוטרין מן הקרבן (מלידה שני' אע"ג דלאחר מלאת היא הואיל ולילה היא ולא יצאה שעה שהיא ראוי' להביא קרבן על הלידה ראשונה דלילה לאו זמן הקרבה היא דכתי' ביום צוותו להקריב וגו' הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי ) וב"ה מחייבין אמרו ב"ה לב"ש מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד (דביום שמונים ואחד אם הפילה הרי חייבת כדאיתא בכריתות שם ד"ט ע"ב) וכו' אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת ליום שמונים ואחד שכן יצאה שעה שהיא ראי' להביא בה קרבן תאמר במפלת לאור פ"א שלא יצאה שעה וכו' אמרו להם ב"ה והלא המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה שעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן וחייבת קרבן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור עכ"ל המשנה ובמבואר בזה דארי' דאיסורא מיחשיב לגמרי כאילו לא הי' אז זמן הדבר כלל שהרי ב"ה דימו מפלת בלילה למפלת בשבת ועשו הוכחה משבת אלילה ואי איתא מאי דמיון שבת ללילה הרי הלילה בעצם אינו זמן הקרבה ובכלמד מקרא ביום בוותו משא"כ בשבת דזמן הקרבה הוא אלא דארי' דאיסור שבת רביע עלי' שאין כח בקרבן יחיד לדחות איסור מלאכת שבת וא"כ השבת שפיר נחשב שיצא שעה שהיא ראוי' לקרבן משא"כ בלילה שאינה זמן הקרבה כלל ועל כרחך דארי' דאיסורא ג"כ מסלק השם זמן ושפיר נחשב השבת שאין זמן הקרבה אז מפאת האיסור כמו הלילה שבעצם אינו זמן הקרבה ודו"ק ואולם ב"ש דדחו דמה לשבת שכן הוא ראוי לקרבן ציבור תאמר בלילה וכו' נראה דס"ל דיש חילוק בזה בין אם אין המצוה מתקיימות כלל וכלל מפאת הארי' דאיסורא לבין היכא דמתקיימת עכ"פ בחלק מה וע"כ אילו לא הי' שום קרבן דוחה את האיסור שבת שפיר לא הי' השבת נחשב זמן הקרבה כמו הלילה שאינו זמן הקרבה משא"ב עכשיו דקרבנות ציבור קריבים שם בשבת א"כ כיון דמשכחת הקרבה בשבת, ע"כ שוב גם לענין קרבן יחיד שאין דוחה שבת עכ"ז אין לומר עוד שאין השבת זמן הקרבה של קרבן יחיד רק דשפיר זמן הקרבה הוא אלא דאריא דאיסורא רב ע עלי' ולא דמי ללילה שבעצם אינו זמן הקרבה משא"כ השבת אי אפשר לך לומר עליו שמפאת האיסור יסולק השם זמן הקרבה כיון דיש הקרבה בשבת בקרבנות ציבור וא"כ הרי השבת זמן הקרבה שפיר אלא דבקרבן יחיד דאין בכחו לדחות את האיסור ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' אבל השם זמן איננו מסולק גם בקרבן יחיד ובה דדימו שבת ללילה על כרחך