אתוון דאורייתא עח

אף אם הי' פשוט להם דעשה דוחה גם שני לאוין משמות שונים מפאת הילפותא מכלאים בציצית עכ"ז הרי אין להוכיח מזת רק דילפינן תרי איסורי משמות שונים אחד אבל הרה אין להוכיח מזה דילפינן תרי איסור מחדא איסורא שזהו דבר גדול יותר וכמובן ובאתי בכ"ץ רק בכ'ש י רק להעיר ודע דהא דשרי רחמנא כלאים בציצית יש לחדש ולומר שהאדם מוכרח בעצמו ללבוש הטלית אבל לאחר אסור להלבישו דכיון דבכלאים גם המלביש עובר בלאו וכנ"ל א"כ י"ל דלגבי מלביש לא שייך עדל"ם דאון אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך מיהו לפמ"ש התוס' במנחות ד"מ ע"א) דכלאים בציצית הוי הותרה ולא דחוי' נראה פשוט דשרי דגם למלביש אין כאן איסור כלל כיון דהותרה לגמרי בציצית ולא שייך אין אומרים לאדם חטא וכו' כיון שאין כאן חטא כלל שהרי הותר לגמרי אבל אם נאמר דכלאים בציצית הוא רק דחוי' ויש כאן חטא שפיר אלא שנדחה מכח העשה א"כ שפיר י"ל שאין המצוה של הלובש דוחה עבירת המלביש דאין אומרים לאדם חטא וכו' וכן כתבו התוס' בגיטין דמ"א ע"א דמשום דבדידה ליכא עשה ע"כ אין העשה שלו דוחה את האיסור שלה עש"ה ויש לדון בזה הרבה ואכ"מ: כלל כא בו ידובר בענין נדה לבעלה אם הוא איסור או טומאה

התוס' בב"ק די"א ע"א ד"ה דאין כתבו וז"ל וא"ת ולר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא וולד אבל אם הי' מקצת שליא בלא וולד לא הית' חוששת היכי דמי אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפי' בס"ס טמא וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל ומבואר בזה דאיסור יולדת לבעלה איננו משום טומאה רק איסור גרידא הוא כשאר איסורי תורה וע"כ לא שייך בי' הא דס"ט ברה"י ספיקו טמא ופשוט דה"ה דנדה וזבה לבעליהן אינו טומאה רק איסור דנדה וזבה ויולדת כלהו בני חדא ביקתא אינון ע' רמב"ם ה' איסורי ביאה פ"ה ה"ב) ועיין בס' שב שמעתתא שמעתתא א' פי"ב שדקדק ג"כ כלל זה מדברי התוס' הנ"ל ותמה על שו"ת זכרון יוסף סי' ע' שמפלפל לומר דנדה לבעלה אסורה אפי' היכא דאיכא ס"ס מטעמא דס"ט ברה"י קיי"ל דאפי' אתה יכול להרבות כמה ספיקות טמא עש"ה ואולם יש לי להעיר על זה לענ"ד מש"ס יבמות דע"ה ע"א דפריך דל"ל תרי קראי למחוסר כפורים דזב ודיולדת שאסורין בקדשים ומשני דצריכי דאי כ' רחמנא ביולדת ה"א דווקא יולדת משום דמרובה טומאתה ( שמונים יום) אבל בזה אימא לא ואי כ' רחמנא בזב ה"א דווקא זב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא קמ"ל וברש"י כ' יולדת הותרה מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא עכ"ל ואי נימא דאיסורה לבעלה איננו משום טומאה א"כ אין זה הותר מכללו כלל כיון דאיסורה בקדשים משום טומאה הוא (שהאיסור בקדשים הוא דבר כללי בכל הטמאים שאסורים במעשה תרומה וקדשים ובביאת מקדש ויולדת אחת מהם והאיסור מפאת הטומאה הוא ולענין זה הרי הוא דאמרי' דס"ס ברה"י ספיקו טמא דהיינו שנחשב טמא לענין שאסור באכילת קדשים ובכל הנ"ל) וא"כ הרי השם טומאה לא הותר בשום מקום דבמה שהותרה לבעלה הרי לא הותר חשה, טומאה כלל כיון דגם איסורה לבעלה איננו מפאת סטונאח אחר צצ"ד שש כלל ועל כרחך דאיסורה לבעלה נמי משום טומאה הוא כמו איסורה בקדשים וע"כ יולדת שמותרת לבעלה שפיר השונא הותרה מכללה ושפיר קזלא טואא לגבי אב שלא הותרה טומאתו מכללה משא"כ ביולדת ודו"ק היטב היטב וקלה דרש"י דיבמות הנ"ל דייק לכתוב דיולדת הותרה מקללה שרואה דם וטהורה לבעלה ולא כ' שמותרת לבעלה וכיוון בזה לבאר דעצם הטומאה הותרה מכללה דשמן היותה אסורה לבעלה אזי איננו איסור לבד רק טומאה והרייהיא אז טמאה לבעלה לא לבד אסורה ובימי דם טוהר נספך הוא דאז היא טהורה לבעלה וע"כ שפיר משיב הטומאה הותרה מכללה במה שאיננה בימי דם טוהר לגבי בעלה שהרי בימי דם טוהר איננה טמאה לבעלה רק טהורה וכן ממ"ש רש"י אבל זב כל כמה דלא פסיק טמא מוכח להדיא כן שהרי בזב הטומאה הוא טומאה ממש לא איסור וא"כ מוכח דלהיפוך ביולדת יש הפסק אל הטומאה במה שמותרת לבעלה בימי דם טוהר וא"כ על כרחך דאיסורה לבעלה בזמן האיסור מפאת טומאה היא וכנ"ל ודו"ק. כי הערה נכונה היא בעזה"י ועיין עוד בירושלמי שבת פ"ז ה"ב דפריך התם דלמה יצאת נדה מכלל עריות לכתוב בה דין העראה הא מצינן למילפת משאר עריות ומשני שלא תאמר הואיל ואין חייבין עלי' אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר עכ"ל ומבואר בזה ג"כ דנדה לבעלה היא טומאה לא איסור וכבר העיר בזה בגליון שם וכ' לעיין בתוס' ב"ק הנ"ל אולם הקרבן עדה שם גרס שלא תאמר הואיל ואין חייבין עלי' משום טומאה וכו' ופי' וז"ל הואיל ואין חייבין על הנדה משום טומאה פי' משום ערוה אלא משום נדה הילכך ה"א דלא ילפינן לה משאר עריות ומש"ה איצטריך למיכתב גבי נדה עכ"ל וכוונתו נראה דערוה קרי לה בירושלמי טומאה על דרך המבואר בש"ס דידן יבמות די"א ע"א צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתי' בה כעריות ע"ש ולפי דבריו יש ג"כ חידוש בירושלמי הנ"ל דנדה לא מיקרי ערוה רק איסור גרידא ונ"מ לענין יהרג ואל יעבור ולענין אין דשב"ע פחות משנים וכבר דיברו האחרונים מספק זה והעירו מתוס' גיטין ד"ב ע"ב ד"ה הוי דמוכח מדבריהם דנדה לא חשיב דשב"ע ומדברי עב"י יו"ד סי' קצ"ה דמבואר שם להיפוך דחשיבא ערוה לענין יהרג ואל יעבור עש"ה אולם מדברי הירושלמי הנ"ל לפי פי' הק"ע הנ"ל לא ראיתי מי שהעיר ויש להעיר עוד בזה מש"ס גיטין ד"ו ע"ב (כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו לסוף הוא בא לידי ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת ופירש"י ד"ה גילוי עריות) כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יריאה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה עכ"ל ומוכח דנדה מיקרי ערוה מדקרי לי' הש"ס גילוי עריות ואשוב לענייננו ואומר ומר דמש"ס דידן מוכח לכאורה דנדה איננו טומאה רק איסור מדבעי למילף ביבמות דביד ע"א) דין העראה בכל עריות מנדה במי מצינו ופריך רק מה לנדה שכן מטמאה את בועלה וכן התוס' בגיטין ד"ב ע"ב ד"ה עד כתבו דדין ע"א נאמן באיסורין ילפנ' מנדה ע"ש ואי איתא הרי מבואר ביבמות דק"ג ע"ב דאיסור מטומאה לא גמרי' ועל כרחך דנדה הוא ג"כ איסור לא טומאה ואולם בכמה מקומות מצינו דילפי' איסור מטומאה ודין חזקה בכל התורה ילפי' רק מנגע דהוא טומאה והארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ וראיתי בספר הכוזרי מאמר ג' סי' מ"ט כ' וז"ל לומר החבר הטומאה והקדושה ב' עניינים זה כנגד זה לא ימצא תאחה אלא בהמצא השני ומקום שאין קדושה אין טומאה כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלקים כמו הכהנים אכלה ומלבושם והתמארות והקורבנות ג