אתוון דאורייתא עג

אכתי הא איכא נפקותא לענין מלקות דמכח הא דלחומרא דרשינן הרי ליכא מלקות אם הוא רק מטעם ספק וכנ"ל ועל כרחך דגם הא דלחומרא דרשי' הוא מטעם וודאי ומועיל אפי' למלקות [אולם בזה יוקשה עדיין דהא חרמים ממעשר במה מצינו הוא דיליף להו התם ע"ש וא"כ לדעת הר"ן רפ"ק דנדרים דגם במ"מ אעמה"ד א"כ אכתי הא איכא נפקותא למלקות] ועוד יש נפקותא בזה להיכא דעבר ופדה אם מעות הפדיון קדושים מספק ואם יצא החרם מקדושתו מספק עכ"פ דהשתא דכתי' לא יגאל המעות הם חולין וודאי והחרם עדיין קדוש בוודאי וחייבין עליו במזיד מלקות ובשוגג מעילה כשאר הקדש דחרמים כל זמן שלא באו ליד כהן הרי הן כהקדש לכל דבריהם משא"כ מכח הא דלחומרא דרשינן אם הוא רק מטעם ספק הרי הי' החרם רק קדוש מספק וגם המעות הי' קדושים מספק וא"כ איכא נפקותא טובא ואולם י"ל דגם מכח הא דלחומרא דרשי' הי' נשאר החרם בקדושתו והמעות הי' חולין עדיין מטעם חזקה ויש לפלפל בזה ואין להאריך

ואולם יש לי להביא כדמות ראי' להיפוך דהא דלחומרא מקשינן היינו רק משום דסד"א לחומרא וזה מהא דאמרי' בתענית דכ"ז ע"א דכהן מברך איתקש לנזיר ליאסר ביין ופריך דבחרצן נמי ליתסר ומשני דכתי' לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת (כהן העובד במקדש) מותר בחרצן אף כהן מברך וכו' ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף וכו' ומשני הא איתקש לנזיר ופריך ומאי חזית דאקשת לקולא אקיש לחומרא ומשני אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא עכ"ל הגמ' וכסוגיא זו איתא עוד בש"ס שבת דפ"ג ע"ב דקאמר טומאת עכו"ם מדרבנן וקולא וחומרא (בדרבנן) לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן ע"כ ומוכח מזה דהא דלחומרא מקשינן בדאורייתא הוי אך משום דסד"א לחומרא וע"כ בדרבנן מקשינן לקולא ושפיר הוי אסמכתא נכונה בזה כיון דלפי מה שהוא מדרבנן ונסמך רק על הכתוב ע"כ דינו שיהי' ניקש לקולא ולא לחומרא דכמו שדין הדאורייתא שיהי' ניקש לחומרא משום דסד"א לחומרא ה"נ בדרבנן הוי איפכא כיון דסד"ר לקולא אבל אי נימא דמדה היא בדאוריתא להקיש לחומרא א"כ כיון ששם מקיש לקולא א"כ אין זה אסמכתא כלל כיון שאינו דומה לדרכי ההיקש הגמור בדאוריתא ודו"ק היטב

עוד יש לי להביא ראי' יותר ברורה ומפורשת דהא דלחומרא ילפינן הוא רק מטעם ספק ומשום דסד"א לחומרא וזה מהא דאמרי' בסנהדרין דנ"ג ע"א דלא ילפינן מכה אביו מאוב וידעוני בג"ש דכתי' בשניהם מות יומת לומר דמה אוב וידעוני בסקילה אף מכה אביו בסקילה משום דאדגמרת לי' מאוב וידעוני נגמריני' מאשת איש (דכתי' בי' ג"כ מות יומת) לומר דמה א"א בחנק אף מכה אביו בחנק דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עלי' אלא להקל עלי' עכ"ל הגמ' וברש"י שם ד"ה מכה כ' וז"ל דכיון דאיכא למיגמר קלה ואיכא למיגמר חמורה אי אתה רשאי למושכה להחמיר עכ"ל ומוכרח מזה דהא דבעלמא לחומרא ילפינן הוא רק משום דסד"א לחומרא וע"כ שם בסנהדרין דאיירי בדיני נפשות דקיי"ל דספק נפשות להקל ע"כ שפיר גמרינן התם לקולא ולא לחומרא משא"כ אי נימא דהא דלחומרא ילפינן מדה היא בתורה ואפי' בממונא להוציא ממון וכתוס' ב"ק ד"ג ע"א הנ"ל א"כ גם בד"נ ראוי ללמוד להחמיר ואי אמרי' בד"נ דאי אתה רשאי למושכה להחמיר וכו' וכש"ס סנהדרין הנ"ל והיינו בהכרח משום דספק נפשות להקל וכנ"ל א"כ ה"ה בממון ראוי לומר כן כדקיי"ל "ל דספק ממון לקולא לנתבע וצע"ג

עוד יש לי להביא ראי' שלישית דהא דלקולא ולחומרא לחומרא דרשי' הוא רק משום דסד"א לחומרא וזה מדתנן בנגעים פרק ב' משנה א' ר' יהודה אומר מראות נגעים להקל אבל לא להחמיר יראה הגרמוני בבשרו להקל והכושי כבינוני להקל (פי' דגרמוני הוא אדם שהוא לבן ביותר ובהרת שמראיתה עזה בלבנונית באדם בינוני נראית בבשר הגרמוני כהה מפאת גודל לובן בשרו והכושי הוא אדם שחור ביותר ובהרת שהיא כהה בלבנונית באדם בינוני נראית בבשר הכושי עזה בלבנונית מפאת גודל שחרות בשרו וע"כ ס"ל לר' יהודה דדנין בשניהם להקל דהגרמוני שהוא לבן ביותר אזלינן בתר דידי' ומטהרין בהרת הנראית בו כהה אעפ"י שאילו הית' באדם בינוני הית' עזה ולהיפוך בכושי אזלי' בתר אדם בינוני ומטהרין בהרת הנראית בכושי עזה כל שאילו הית' באדם בינוני הי' נראה מראיתה כהה) עכ"ל המשנה וע"ש ברמב"ם ור"ש ורא"ש שהביאו דברי התורת כהנים דמפרש טעמי' דר' יהודה משום דכתוב אחד אומר בעור בשרו (ומוכח דדנין לפי עור בשרו של האדם שהנגע בו לא לפי מה שהוא באדם אחר בינוני) וכתוב אחד אומר בעור בשר (ומדלא כתי' בשרו מוכח להיפוך דאזלינן בשר סתם בני אדם בינונים) ומש"ה דריש ר' יהודה לקולא דגרמוני יראה כעור בשרו להקל וכושי כעור בשר של סתם בני אדם להקל וכנ"ל וא"כ מוכרח מזה דהא דבעלמא לחומרא דרשינן הוא רק משום דסד"א לחומרא וע"כ בנגעים דקיי"ל דספק נגעים להקל כל זמן שלא נזקק לטומאה וכמבואר שם בנגעים פ"ה מ"א ובנזיר דס"ה ע"ב ע"כ שפיר דריש ר' יהודה לקולא ולא לחומרא משא"כ אי הא דלחומרא דרשינן הוא מטעם וודאי א"כ גם בנגעים הי' ראוי לדרוש להחמיר ואין לומר דלעולם הא דאמרי' בכולי תלמודא דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן הוא מטעם וודאי ומדה מסורה כך אלא שמדה זאת נמסרה רק לענין ילפותות דהיכא דאיכא למילף דבר משתי מקומות מאחד להקל ומשני להחמיר אז נלמדנו ממקום החמור משא"כ בכתובים הסותרים זא"ז באותו הדבר בעצמו בכה"ג לא נמסרה המדה ושפיר תלוי רק בדין הדבר ההוא אם דין ספיקו להחמיר או להקל דז"א שהרי בש"ס קידושין ד"כ ע"א הנ"ל לענין עבד עברי דפריך מכדי הני קראי איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למידרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשת לקולא וכו' הרי גם שם איירי רק בכתובים הסותרים זה את זה באותו דבר בעצמו עש"ה ואטפ"כ פריך דנדרוש לחומרא ואעפ"י שדין הספק שם שיהי' לקולא משום דהעבד מוחזק בעצמו וכנ"ל וגם זה צע"ג

עוד נלענ"ד להעיר דדבר זה אם הא דלחומרא דרשי' הוא מטעם וודאי או הוא רק משום דסד"א לחומרא הוא פלוגתא בגמ' חולין דקי"ג ע"ב דגרסי' התם איתמר המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה לימא בהא קמיפלגי דמ"ד לוקה קסבר אחע"א ומ"ד אינו לוקה קסבר אין אחע"א לא דכ"ע אין אחע"א אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול מ"ד לקי דחד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול (לומר) כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ואיכא דאמרי אבישול כ"ע לא פליגי דלקי כי פליגי אאכילה מ"ד אינו לוקה דהא אין אחע"א ומ"ד לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול (לומר) כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי עכ"ל הגמ' והתוס' שם דקי"ד ע"א ד"ה כיון הקשו אלישנא קמא הנ"ל דס"ל דלהכי אפקה רחמנא וכו' לומר דכיון דאאכילה לא לקי ה"ה אבישול וז"ל תימא אימא איפכא כדאמר בסמוך כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי עכ"ל כוונתם