אתוון דאורייתא עא

לומר דהפקר היינו צדקה שדבר זה צריך ביאור והסבירו הם ז"ל הטעם דסתם מפקיר שיזכו בו עניים ולא זכיתי להבין הטעם הזה דמה בכך שכוונתו שיזכו בו עניים הרי סוף סוף הפקירו בדבורו לכל והוא הפקר לכל ומה לנו בכוונתו ואפי' מחשבת מצוות צדקה אין כאן כיון שיודע הוא שהפקר הוא בין לעניים ובין לעשירים ויוכלו לזכות בו עשירים כעניים וא"כ נהי שרצון לבו הוא שיקדמו עניים עצמן לזכות עכ"ז אין זה מחשבה לתת צדקה וכ"ש שאיננו צדקה בפועל וי"ל דאיירי בעניים עומדין לפניו והוא מפקיר דבר שיש בו חיוב מעשרות שבהפקירו הדבר מיד יזכו בו עניים העומדין לפניו ומה שמפקירו ואינו נותנו להם במתנה הוא מפני שרוצה להרויח להם שיהיו פטורין מן המעשרות דהפקר פטור מן המעשרות ואם יתנהו להם במתנה יתחייב במעשרות וע"כ הפקר כזה שפיר חשיב צדקה כיון שבוודאי יזכו בו עניים העומדים שם ומוכנים לזכות וע"כ שפיר נסתפק הש"ס לומר דיש יד להפקר כזה מטעמא דהפקר היינו צדקה וכן שפיר יש סברא לומר דאין יד דנהי דוודאי יזכו בו עניים עכ"ז ההפקר בעצמותו הרי איננו צדקה לעניים ואילו היו עשירים עומדים שם היו גם הם יכולים לזכות וע"כ נהי שלפי מצב הדבר שעניים עומדים שם יקדמו הם לזכות עכ"ז כיון שההפקר בעצמותו הוא רק מתנה כללית לכל העולם ולא לעניים בפרט ע"כ שפיר יש סברא לומר דאיננו צדקה ולא מהני בי' יד ושתיר נסתפק הש"ס בהפקר כזה אם דנין אותו לפי מצבו שעניים עומדין שם ויקדמו לזכות וחשיב צדקה ויש לו יד א"ד דנין אותו לפי עצמותו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ולא חשיב צדקה ואין לו יד ולפי"ז יונח ג"כ מה שהקשיתי על המדרש רבה הנ"ל דחשיב הפקר למצוות שבשדה ולפמ"ש ניחא דהפקר איננו מצוה כלל בסתמא כיון שהוא בין לעניים ובין לעשירים ואין מציאות שיהי' ההפקר מצוה זולת אם עניים עומדין לפניו שבהפקירו הדבר מיד יקדמו העניים לזכות בו דאז הרי ממש נותן מתנה לעניים לחוד וחשיב צדקה אלא דא"כ למה לו להפקירו והלא יכול ליתן להם במתנה בתורת צדקה ועל כרחך ההפקר דמצוה הנ"ל שייך רק בתבואה שיש בה זיקת תרומה ומעשרות וע"כ מפקירה כדי שיהיו העניים פטורים מתרומה ומעשרות דהפקר פטור מתרומה ומעשרות משא"כ צדקה וכנ"ל וא"כ כיון ששנינו בפ"א דפאה) לעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח (שאם הפקיר אחרי מירוח חייב במעשרות) עכ"ל המשנה וכ' הר"ש שם דעד שימרח הוא לאו דווקא דאפי' אחר מירוח נמי הפקר פוטר כ"ז שלא הכניס התבואה לבית דמירוח לחודי' הרי אינו קובע למעשרות כ"א בהדי ראיית פני הבית עש"ה וא"כ כיון שהדרך הוא למרח התבואה בשדה ולהכניסה אח"כ לבית וכמפורש בש"ס בכמה דוכתי ועיין תוס' קידושין דכ"ו ע"ב ד"ה מעשה ברבן גמליאל עש"ה בסוף הדיבור וא"כ ההפקר דמצוה הנ"ל שתכליתו רק לפטור התבואה מן המעשרות א"כ דרכו להיות רק בשדה שהרי כשנכנסה התבואה לבית והי' בה כבר מירוח וראיית פני הבית שוב אין ההפקר פוטר בה מן המעשרות כלל וא"כ שפיר חשיב המד"ר הפקר למצוות שבשדה שהרי הפקר שהוא מצוה דרכו להיות רק בשדה דווקא ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד ובזה יובן ג"כ מה שהמד"ר חושב הפקר בהדי לקט שכחה ופיאה ומעשר עני דהם כולם מתנות עניים דלפי פירושינו זה גם ההפקר איירי רק באופן שיזכו בו עניים לבד דאיירי בעניים עומדין לפניו ויקדמו לזכות בו מיד וכנ"ל והנה לפמ"ש למעלה שההתנדבות אשר בהפקר לכל מה שמתנדב מנכסיו לכל העולם יש בו ענין מצוה וכמוכרח מסוגי' דתמורה הנ"ל יובנו דברי הגמ' דנדרים הנ"ל בפשיטות וה"ק הפקר היינו צדקה ר"ל שכמו שצדקה הוא מצוה במה שמתנדב בלבבו הטוב מנכסיו לעניים כן ההפקר הוא מפעל טוב לבב במה שמתנדב מנכסיו לכל העולם וע"כ ראוי ללומדה מצדקה לעניין יד א"ד כיון דהפקר הוא לעניים כעשירים סוף סוף הקנאה בעלמא הוא ולא מצוה ואפי' אם יחשב מצוה עכ"ז לא דמי לצדקה שהוא רק לעניים ואין ללמדה מצדקה לענין יד והנה כדברי התוס' דנדרים הנ"ל שכתבו דסתמא מפקיר עבור עניים ואעפ"י שדין הפקר הוא שהוא הפקר לכל עכ"ז אומדים כוונתו שכיוון רק לעניים ראיתי ג"כ בר"ש פיאה פ"ו מ"א שהביא מן הירושלמי הפקיר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת על דעתי' דר' יוחנן הפקירו הפקר על דעתי' דר"ל אין הפקירו הפקר ע"כ ודברי הירושלמי תמוהים שהרי הפקר לעניים לחוד לא מהני והר"ש תי' זה במה שכתב וז"ל הא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דווקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואעפ"י שלכל הפקיר נקט עניים לפי שמסתמא לפי שראה צורך עניים עשה עכ"ל אולם בפי' דברי הירושלמי הנ"ל יש לי דרך אחרת ואכ"מ ודע כי מש"ס דנדרים הנ"ל מוכח קצת דהפקר אינו מטעם נדר דאל"כ מאי בעי אי יש יד להפקר נילף מנדר דיש יד וקשה קצת מזה על דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהפקר הוא מטעם נדר

והנה מצאתי עוד סוגי' מפורשת דמוכח מינה דהפקר יש בו ענין מצוה והוא בש"ס בבא בתרא דקמ"ת ע"ב) איבעי' להו הקדיש כל נכסיו (בשכ"מ איירי) ועמד מהו (שיחזור) מי אמרי' כל לגבי הקדש גמר ומקני (לגמרי בין יחי' בין ימות) א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני חילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרי' צדקה וודאי גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני עכ"ל הגמ' וברשב"ם שם ד"ה הפקיר כל נכסיו מהו כ' וז"ל מי לימא כוונתו לשמים ואקני לגמרי לכל מי שיבוא ויזכה או לא א"נ כיון דהפקיר ממונו הוציאו מדעתו לגמרי ואינו חפץ בחזרתו שאינו רוצה ליהנות עוד ממנו ואת"ל גבי הפקר דאינו חושש בזה הממון הואיל והפקירו ולא דיקדק לחלקו לאוהביו אינו חוזר חילק כל נכסיו לעניים מהו וכו' עכ"ל וא"כ לפי' הראשון ברשב"ם הנ"ל דה דאיבעי' דהפקר הוא משום די"ל דכוונתו לשמים וע"כ גמר ומקני מוכח להדיא דהפקר יש בו ענין מצוה אמנם לפירושו השני הנ"ל אין ראי' אולם באמת פירושו הראשון יותר נראה משטחיות לשון הגמ' וגם מהא דחשיב הפקר בין הקדש וצדקה דמוכח להדיא דטעם האיבעיא הוא די"ל דגמר ומקני מפני חביבות מצות ההקדש והצדקה ואולם לפי' הרשב"ם שם דהנך ג' איבעיות הם באת"ל והאת"ל בהם הוא דאי נימא באיבעי' הראשונה דגמר ומקני אזי יש לשאול האיבעי' השני' וכן משני' לשלישית עש"ה ברשב"ם א"כ נוכרח לומר לפי"ז דהקדש עדיף מהפקר והפקר עדיף מצדקה וזה דבר מתמיה דנהי דבאיבעי דתמורה כ"ה א' הנ"ל בעי ג"כ לומר דהפקר עדיף מלקט וכנ"ל עכ"ז זה שייך רק לענין חלות היכא דבעי למיחל הפקר ולקט כהדדי דאז יש גם להפקר קדימה על לקט מפאת עדיפות הפרטיי אשר בו שהוא לעניים ולעשירים משא"כ בלקט וכנ"ל אבל שנאמר באמת דמצוות ההפקר עדיפא טפי עד שנאמר שהאדם גמר ומקני יותר בהפקר מבצדקה מפאת גודל המצוה שההפקר מצוותו גדולה יותר ממצוות הצדקה זה וודאי דבר מתמי' והנה לולי פי' הרשב"ם הנ"ל הי' אפשר לומר דדרך האת"ל באיבעיות הנ"ל הוא להיפוך דאת"ל בבעיא