אתוון דאורייתא סט

מלקות אע"ג דאין בו מעשה עש"ה בגמ' וא"כ שפיר פריך דבהוציא ש"ש לקלל חבירו לא תסגי לי' במלקות אהוצאת ש"ש ולא ילקה מפאת הוצאת ש"ש ומפאת מקלל בלא"ה הרי ליכא מלקות דלשאב"מ הוא ורק במסקנא מסיק התם דהן והפלה וגו' קאי בייחוד אמקלל חבירו בשם עש"ה:

עוד יש לי להעיר בס"ד על דברי הת"י הנ"ל שכתבו דאיסורים משמות שונים אין מצטרפים להחמיר את הדבר וזה מדאמרי' בש"ס פסחים דכ"ז ע"ב דחמץ טעון שריפה מפאת הילפותא מלותר דמה נותר שאסור באכילה והנאה וענוש כרת טעון שריפה אף חמץ שאסור באכילה והנאה וענוש כרת טעון שריפה ופריך דחלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה והנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה עש"ה והשתא הרי האיסור הנאה בחלבו של שור הנסקל הוא מפאת שור הנסקל לא מכח האיסור חלב ואילו העונש כרת הוא מכח חלב לא מכח שור הנסקל ואעפ"כ מצטרפים החומרות ומדמינן לי' לחמץ ונותר שאיסור ההנאה והעונש כרת גם שניהם הם בם מכח שם אחד לבד שבחמץ הם שניהם מכח חמץ לבד ובנותר שניהם מכח נותר לבד וא"כ על כרחך דגם שמות שונים מצטרפים להחמיר את הדבר כמו חומרות של שם אחד ואין חילוק כלל ודו"ק כי הערה נפלאה היא בס"ד וצ"ע. וידידי האברך החו"ב חרוץ ושנון מוה' צבי לופטיג נ"י מפה העירני על דברי התוס' יבמות ד"ז ע"ב ד"ה ר' יוחנן שכתבו דכשהוא טבול יום מחמת טומאה אחת ומחוסר כפורים מחמת טומאה אחרת אזי אינם מצטרפים להגדיל ולהחמיר טומאת האדם כמו שהם מצטרפים בהיותם מחמת טומאה אחת יעויש"ה ויש לי לדון ולדבר עוד הרבה בעזה"י בדברי הת"י הנ"ל ובאתי כעת רק בזה המעט:

כלל יז בו יבואר אם הפקר יש בו ענין מצוה. בחידושי בסוגי' דהואיל בפסחים דמ"ז כתבתי לתרץ קושית המפרשים שם דיבטל קודם שיחמיץ וז"ל עוד נלענ"ד ביישוב קושי' הנ"ל לדעת התוס' דביטול הוא מטעם הפקר ולפי"ז נראה לדעת הרמב"ם ז"ל בה' נדרים פ"ב הי"ד דהא דלא מהני חזרה בהפקר היינו משום דהפקר הוא כנדר וע"כ אינו יכול לחזור בו כמו שא"א לחזור מנדר ע"ש (וע' בקצוה"ח סי' שכ' דההפקר הוא כנדר לגמרי להרמב"ם הנ"ל עש"ה) וא"כ קשה דראוי שיועיל שאלה בהפקר כמו שמועיל בנדר וא"כ איך מהני שום ביטול בחמץ הא גם אחר הביטול הוא שלו מטעמא דהואיל אי בעי מיתשיל ונהי דעל הרמב"ם ז"ל לא קשה דהוא אזיל בשיטת רש"י ז"ל דביטול הוא מטעם שמחשבו בלבו כעפר וע"כ בטל חשיבותי' ואיננו עובר עליו בב"י ובב"י שכך גזרה תורה במ"ע דתשביתו ואין הביטול מטעם הפקר כלל וכמבואר ברמב"ם ה' חמץ ומצה ע"ש עכ"ז יוקשה דדוחק לומר דבהפקר שכבר זכה בו אדם יועיל שאלה אולם לק"מ דהרמב"ם יוכל לסבור כדיעה הסוברת דאפי' בנדר גופי' כל שזכה בו אדם אחרי שאסרו על עצמו בנדר בהנאה אזי אין השאלה מפקיע קנין של זה שזכה בו דאין בשאלה כח להפקיע קנין ע' ר"ן נדרים דפ"ה ע"א עש"ה אכן לתוס' הנ"ל דביטול הוא מטעם הפקר שפיר קשה דאפי' אם נאמר דשאלה בהפקר לא מהני אחרי שזכה בו אדם להפקיע קניינו אפי' אם הפקר מטעם נדר דאין בשאלה כח להפקיע קנין וכנ"ל עכ"ז בחמץ אכתי ראוי שיעבור כיון דעדיין לא זכה בו אדם ומהני שאלה וא"כ שפיר שייך הואיל אי בעי מתשול וכמ"ש הרמב"ן בפסחים באמת להוכיח דביטול לאו מטעם הפקר הוא דאל"כ אכתי יעבור מטעם הואיל אי בעי זכי ע"ש וא"כ אע"ג דלתוס' לא אמרי' הכי משום דזכי' חדשה היא עכ"ז הואיל אי בעי מתשיל ונעקר ההפקר למפרע ואגמ"ל דהי' שלו מעולם וודאי אמרי' כמו בחלה וא"כ על כרחך דלתוס' נוכרח לומר דהפקר הוא מטעם קנין ואין בו ענין נדר ופליגי אדעת הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז נראה דהא דהפקר אם הוא מטעם קנין או מטעם נדר ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דב"ש וב"ה בפאה פ"ו מ"א דלב"ש הפקר לעניים לבד הוי הפקר ולב"ה בעי' הפקר לכל ע"ש ובירושלמי שם איתא והובא בר"ש שם דאף לב"ש הפקר לעשירים לחוד לא מהני רק או לעניים לחוד או לעניים ולעשירים יעוי"ש וא"כ נראה מזה דלב"ש יש בהפקר ענין צדקה ונדר כיון דמהני לעניים לחוד ובכל מקום בעי' אף לעניים ולב"ה הוא רק מטעם קנין אלא דשאר קניינים הם אפי' ליחידים וזה הקנין הוא רק לכלל בני אדם כולם ודו"ק ולפי"ז י"ל דהא דאמרי' בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו דווקא לדידן דפסקי' כב"ה והפקר מטעם קנין הוא ולא מהני שאלה אבל לב"ש דהפקר מטעם נדר לא מהני ביטול כלל דביטול הרי אין לו מקור בכתוב לתוס' הנ"ל ורק מסברא מהני משום דהפקר הוא וא"כ לב"ש דיש שאלה בהפקר שוב לא מהני כלל ביטול מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל וכנ"ל ולפי"ז נתיישבה קושי' הנ"ל בפשיטות דר"א הא הוא מתלמידי ב"ש וא"כ י"ל דכב"ש ס"ל דלא מהני ביטול כלל וע"כ שפיר הוצרך לשות עצה דלא תקרא לה שם עד שתאפה אולם עדיין יוקשה דלהו"א דגמ' דר"א ור' יהושע בפלוגתא דטובת הנאה ממון הוא דפליגי א"כ לית לי' לר"א כלל סברא דהואיל אי בעי מחסיל וא"כ הדק"ל דיבטל קודם שתחמיץ אולם ז"א לפמ"ש למעלה ( בחידושי שם) דהא דלהו"א לא מוקמינן פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל היינו משום דאוקימתא דה"א דסוגיין סוברת כהך אוקימתא בערכין דכ"ג ע"א דמוקמי' התם פלוגתא דר"א ור' יהושוע דהתם בדין יש שאלה בהקדש דלר"א אין שאלה בהקדש ולר"י יש שאלה ע"ש וחלה והקדש שוין וכדברי התוי"ט והרמ"ע מפאנו והמהרי"ט אלגאזי (הובאו לעיל כלל ו') וע"כ לא מצי לאוקמי פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל כיון דלר"א אין שאלה כלל בחלה ואוקימתא דמסקנא דסוגיין סוברת כאידך אוקימתא דערכין שם דר"א ור"י במילתא אחריתי הוא דפליגי ע"ש ויוכל גם ר"א לסבור דיש שאלה בהקדש וה"ה בחלה ושפיר מוקמינן פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל ולפי"ז גם אוקימתא קמייתא דסוגין שפיר סוברת סברא דהואיל אי בעי מתשיל לר"א דמפאת הואיל אי בעי מתשיל חשוב שלו לעבור בב"י ובב"י וע"כ שפיר לא מהני ביטול קודם שתחמיץ כיון דביטול הוא מטעם הפקר והפקר מטעם נדר הוא לדידי' ובנדר מועיל שאלה לכ"ע ושייך הואיל אי בעי מתשיל ושפיר הוצרך לומר דלא תקרא לה שם עד שתאפה ורק שתהי' החלה שלו לעבור בב"י מטעם הואיל אי בעי מתשיל אקדושת החלה זה לא ס"ל לאוקימתא קמייתא דסוגין משום דאין שאלה בהקדש לר"א וכנ"ל ולפי"ז נתיישבה קושית הר"ן על הרי"ף הבאתי למעלה וכו' (בחידושי שם שהרי"ף כ' דהלכתא כרבה דאמרי' הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזי לי' משום דרבה קאי בשיטת ר"א דאית לי' סברא דהואיל דהא מחייב מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל והלכתא כוותי' דר"א והקשה עליו הר"ן דדילמא ר"א ור"י לא פליגי כלל בסברא דהואיל אי בעי מתשיל רק בטובת הנאה ממון הוא דפליגי וכאוקימתא קמייתא דפסחים שם ותרווייהו לית להו סברא דהואיל וכו' ע"ש) ולפי מה שכתבתי ניחא דגם לאוקימתא קמייתא דבטובת הנאה ממון הוא דפליגי על כרחך ס"ל לר"א סברא דהואיל אי בעי מתשיל