אתוון דאורייתא סח

שפיר כק נקראת תחלת נבילה כיון שיש בה התחלת ענין נבילה ואם תמות הבהמה לא יתחדש עוד ענין הנבילה לגמרי ל"א יוגמר לבד גם לענין טומאה ודו"ק. אולם בדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל בפשיטות דכיון דטריפה אינה חי ואפי' למ"ד דחי' עכ"ז היא מתנוולה והולכת וא"כ המצאת היא קירוב מיתה וע"כ שפיר נקראת תחלת נבילה ואמנם מה שקשה לי על הסברא הנ"ל דטריפה אין שחיטה מועיל בה כ"א לענין טומאה דא"כ ימצא דהאוכל אמ"ם מטריפה בעודה מפרכסת ילקה משום אמיה כמו באוכל אמ"ה מן הטריפה קודם שחיטה דיש בו משום אמ"ה (ע' חולין דק"ג ע"א) דפליגי שם רק מטעמא דאאחע"א ע"ש) דהשחיטה הרי איננה מתרת כלל בטריפה כ"א מטהרת מידי נבילה וא"כ יש בה איסור אמ"ה גם אחרי שחיטה כ"ז שהיא מפרכסת כמו קודם שחיטה וזה נגד דעת כל הפוסקים שדנו לענין האכלת בני מעיים מן הטריפה לב"נ דדנו בזה רק אי שייך גם בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דלישראל אין בם איסור משום אמ"ה או דילמא לא שייך כאן מי איכא מידי וכו' כיון שגם לישראל עכ"פ אסורים מטעם אחר דהיינו משום טריפה אבל לכ"ע הרי אין הבני מעיים אסורים לישראל משום אמ"ה אף שהבהמה היא טריפה וצ"ע

עוד יש לי להעיר לפי דברינו אלה דאיסור טריפה מטעם נבילה הוא ממה שכתבו התוס' ישינים בכריתות ד"ג ע"א אהא דאמר' התם דאיצטריך מקרא מיוחד לחייב על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו ולא גמרי' לה מאחותו שהיא בת אביו לחוד או בת אמו לחוד משום דאין עונשין מן הדין וע"ז כתבו שם הת"י וז"ל וק' דלקמן די"ג ע"ב) חנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשין ביוה"כ ואמאי דילמא לא מחייב כיון דחמור טפי וכו' ויש מתרצים דשאני הכא דליכא אלא איסור אחותו וחמירי טפי ב' צדדים מצד אחד להכי אמרי' אעמה"ד אבל לקמן דאיכא איסורים אחרים חיילי שפיר ע"י כולל ומוסיף ובת אחת עכ"ל כוונתם בזה להקשות דכי היכי דלא ילפי' אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו בת אביו לחודי' או בת אמו לחודי' משום דאעמה"ד ה"נ בהך דיש אוכל אכילה אחת וכו' שיש על המאכל הרבה איסורין חלב נותר וכו' א"כ הרי האיסור חמור טפי ונימא דאעמה"ד ויופטר לגמרי וע"ז תירצו דרק באחותו בת אביו ובת אמו שהאיסור הוא משום אחוה ואותו השם עצמו הרי נתגדל ונתרבה שאחותו בת אביו ובת אמו הרי יש בה יותר ענין אחוה מאחותו בת אביו לחודה או בת אמו לחודה וע"כ שפיר אעמה"ד אבל חתיכת חלב נותר שהם שמות שונים א"כ הרי אין השם חלב נתגדל ואיננו חלב טסי ע"י מה שהוא ג"כ נותר וכן איננו נותר טפי ע"י מה שהוא גם חלב וע"כ שפיר יש בו עונש על השם חלב כמו בשאר חלבים שאינן נותר כיון שאין השם חלב גדול בו מבשאר חלבים וכן בשם נותר וע' בספר ברוך טעם שער הכולל דין ה' שהביא דברי הת"י הנ"ל ופירשם באופן אחר עש"ה ולענ"ד הפירוש פשוט כמו שכתבנו והנה לפי דברי הת"י הנ"ל יומצא דבהמה שהיא טריפה וגם נבילה לפי מה שכתבנו שגם הטריפה היא רק ענין נבילות א"כ שוב הרי השם נבילות עצמו נתגדל יותר ע"י צירוף שניהם מבנבילה לחוד או בטריפה לחוד כיון דשני האיסורין הנ"ל שם אחד, הם משום נבילות ודמי שפיר לאחותו בת אביו ובת אמו ולא להך דיש אוכל ובו' וא"כ קשה דראוי שלא ילקה כלל אאכילה מנבילה כזאת, מטעמא דאעמה"ד וא"ל דאה"נ דא"כ לא ופרנס לי התוס' דברי חולין ד"כ ע"א ד"ה לא שכתבו) דמליקה לכ"ע אסורה משום טריפה דאפי' לאיד דאין שחיטה לעוף מה"ת ואין בה איסור נבלה שכיז כיון שחותך שדרה ומפרקת קודם הפימלין ה"ל סריפה מיד בחתיכת שדרה ומפרקת ע"ש ולפי"ז למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת שור כל מליקה היא נבילה וגם טריפה וא"כ איך תתפרנס מחלוקת ר' חייא ובר קפרא (ביבמות דל"ב ע"ב )נזר שאכל מליקה אי לוקה ארבעים או שמונים ע"ש דפליגי רק מטעמא דאאחע"א והא בלא"ה אין מלקות משום נבילה כיון שהיא נבילה וגם טריפה ואפמה"ד וא"ל דס"ל לתרווייהו דאין שחיטה לעוף מה"ת והוי המליקה טריפה לחוד ושפיר יש בו מלקות משום טריפה דז"א דא"כ אמאי נקטו בלשונם שם נבילה לכל נאסרה וכו' ע"ש דהל"ל טריפה לכל נאסרה וכו' ועוד דדוחק לומר דתרוויהו ס"ל דלא כהלכתא דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ועוד הרי פליגי התם אליבא דרבי וכמו שאמרו שם העבודה כך שמעתי מרבי אחת וכו' וגם הם עצמם היו שניהם תלמידי רבי ומסתמא כרבי רבם ס"ל דקאמר בהדי' בחולין דכ"ח ע"א דיש שחיטה לעוף מה"ת ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס שם דל"ג ע"ב) מברייתא דתניא בה פלוגתא דר' יוסי ור' שמעון בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ואילו זר שאכל מליקה שיירי' למאן שיירי' וכו' ע"ש והשתא מאי קושי' דילמא ס"ל לברייתא זאת כהלכה דיש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ לא שייכא מחלוקת כלל במליקה לומר דחייב שתים כיון דאעמה"ד וליכא מלקות רק משום זרות לחוד אבל לא משום נבילה ודו"ק בכ"ז ובאתי רק להעיר

ודע דעל דברי הת"י כריתות הנ"ל יש לי להעיר עוד מתוספתא זבחים פי"ב ודקתני דזר שעבד מחוסר בגדים אין חייב אלא אחת עש"ה וא"כ קשה דלפי מאי דאיתא בזבחים די"ז ע"כ) ובסנהדרין דפ"ג ע"ב דפסולא דמחוסרי בגדים היינו משום דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה"ל זרים וכו' עכ"ל הגמ' וא"כ זר שעבד בחסרון בגדים יש בו ב' מיני זרות א' מפאת עצמותו שהוא זר ב' מפאת החסרון בגד וא"כ השם זרות בעצמו נתגדל יותר כמו שנתגדל יותר השם אחוה באחותו בת אביו ובת אמו וא"כ ראוי שגם אחת לא יתחייב מטעמא דאעמה"ד וכדברי הת"י הנ"ל וצע"ק ועוד יש לי להעיר על דברי הת"י הנ"ל שכתבו דאיסורים שהם משני שמות אין האחד מועיל להחמיר את חבירו לומר דמפאת צירופם האיסור חמור טפי וכנ"ל וק"ל ע"ז מש"ס תמורה ד"ג ע ע"ב(דפריך אימא מוציא שם שמים לבטלה תסגי לי' במלקות אבל מקלל חבירו בשם דקעביד תרתי דקמפיק שם שמים לבטלה וקמצפר לי' לחברי' לא תסגי לי' במלקות פכ"ל הגמ' ומבואר בזה דאף בשמות שונים נמי מועיל הצירוף להחמיר האיסור יותר דהא מקלל חבירו בשם הוי שני שמות שונים לגמרי א' לאו דמש"ש לבטלה ב' לאו דלא תקלל חרש ונראה ליישב דבמקלל חבירו בשם נפשה חמור גוף האיסור דמש"ש לבטלה דלא לבד שלא הוציא השם לאיזה דבר של תועלת שזהו החטא במש"ש לבטלה כ"א הוציאו עוד לדבר עבירה ונשתמש בו לצער את חבירו וע"כ חמור פס גוף הוצאת ש"ש מאשר הוא במש"ש לבטלה בעלמא שחטאו גדול יותר נגד ככוד השם במה שהוציאו לדבר שהוא עוד למרות עיני כבודו ית' מחטא המש"ש לבטלה גרידא שהחטא רק במה שלא הוציאו לתועלת של מצוה אבל גם לא הוציאו לדבר הפכיי ואין להקשות דא"כ עכ"פ הרי עבירת מקלל חבירו לא נעשה חמורה טפי ע"י הוצאת ש"ש לבטלה ואכתי ילקה אמקלל דז"א דהא התם קיימינן בהו"א דבמקלל ליכא מלקות כלל דלשאב"מ הוא רק דבחוצאת ש"ש לקולה גילה קרא דוהפלה ד' את מכתך וגו' דאיכא