אתוון דאורייתא סז

ברבים למ"ד דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה האם נאמר ששחיטת בהמה כזו איננה שלימה הואיל ואינה מותרת באכילה והאם נסתפק גם בכה"ג לומר שלא יצטרף סי' ראשון לשני לטהר מידי נבילה אתמהא ועל כרחך דאיסור אכילה דטריפה שאני דהוא מכח השם נבילה לפי שבטריפה אין השחיטה מועלת כלל רק לענין טומאה אבל לא לענין אכילה וע"כ שפיר אין כאן שחיטה שלימה כשנעשית טריפה בין סימן לסימן ושפיר בעי הש"ס אי מצטרף סי' ראשון לשני וכו' ודו"ק היטב וע"ע חולין ד"ט ע"א דאמר לא בדק (בסימנין לאחר שחיטה) מאי ר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדר' הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כו' מר סבר בחזקת איסור אמרי' והא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' עכ"ל הגמ' והנה שם אין האיסור משום טריפה כלל כ"א משום נבילה דכיון דלא בדק בסימנין חיישי' שמא לא שחט רוב הסימנין והוי נבילה והא דאמר טריפה ואסורה באכילה הכוונה על כרחך דכמו שטריפה אסורה באכילה ואינה מטמאה כן גם בהמה זו שלא בדק בסימנין אסורה באכילה ואינה מטמאה וא"כ זה דבר מתמיה דלמה לו לתלות דין זה בהא דטריפה ומה הועיל בזה ואולם עפ"י דרכנו נראה דהנה סברת ר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' לכאורה קשה דנהי דבהמה בחיי' אינה מטמאה ואין כאן חזקת טומאה עכ"ז כיון דחזקת איסור יש כאן וא"כ הרי אתה אומר מכח החזקת איסור שלא שחט רוב הסימנים ואסורה כמקדם וא"כ כיון שלא שחט רוב הסימנים הרי ממילא היא גם מטמאה במשא כיון שנבילה היא ואיך אפשר לחלק האכילה והטומאה זו מזו כיון שאיסור אכילת בהמה זאת היא מטעם נבילה ונבילה הרי היא ג"כ מטמאה וא"כ איך אתה עושה אותה נבילה לחצאין וע"כ נראה שלתרץ זה ולבאר סברתו הוא שהטעים ואמר טריפה ואסורה באכילה וזה בהצעת דברי הר"ן נדרים דפ"ג ע"ב אהא דאמרי' התם דפ"ב ע"ב דאשה שנדרה משתי ככרות ובאחת היא מתענה ובאחת אין מתענה אזי בעלה מיפר לה למתענה ואין מיפר לשאין מתענה ופריך מהא דתנן האשה שנדרה בנזיר והית' שותה יין ומיטמאה למתים ה"ז סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והית' שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה דילמא מן יין דאית לה צערא היפר לה מן חרצן ומן זג דלית לה צערא לא היפר לה ותספוג את הארבעים אחרצן וזג א"ר יוסף אין נזירות לחצאין ופריך תו מהא דתנן האשה שנדרה בנזיר ונטמאת (למת) ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואמאי ה"נ נימא דמיין דאית לה צערא היפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה ומשני טומאת מת נמי אית לה צערא וכו' וכ' הר"ן ע"ז וז"ל האי דפריך הכי ולא פריך דאין נזירות לחצאין כדפריך לעיל היינו משום דטומאה אינה תלוי' בנזירות דהא אשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא בפ"ק דנזיר וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות עכ"ל ז"ל ומבואר בזה דאע"ג דאין נזירות לחצאין עכ"ז לענין איסור טומאה הנוהג בנזירות לא אמרי' דאין נזירות לחצאין דכיון דמצינו פפם נזירות שמשון שהוא בלא איסור טומאה ע"כ שוב גם בסתם נזירות דנוהג בו איסור טומאה עכ"ז הטומאה ושאר האיסורים הם שני דברים שונים ושייך שפיר לחלקם ולא אמרי' בהו דאין נזירות לחצאין כיון דמצינו אחת נזירות בלא טומאה וא"כ ה"נ בהך דחולין הרי באמת חזקת טומאה אין כאן דאדרבה בחזקת טהרה קיימא דהא בהמה בחיי' טהורה היא מה אמרת כיון דסוף סוף הרי אתה אומר שהיא נבילה לענין אכילה מכח החזקת איסור וא"כ הרי אין נבילה לחצאין וכיון שהיא נבילה בהכרח שתטמא ג"כ זה אינו דבשלמא אם לא היינו מוצאים בשום מקום נבילה לענין אכילה לבד ולא לענין טומאה שפיר לא הי' אפשר לחלק גם כאן בין אכילה לטומאה משא"כ אחרי שמוצאין אנו בבהמה טריפה שהיא נבילה לענין חכילה לבד ולא לענין טומאה א"כ שוב גם בנבילה גמורה שהיא מטמאה עכ"ז האכילה והטומאה הם שני דברים שונין ושפיר אפשר לחלקם ולומר דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' ודו"ק היטב . וא"כ שפיר תלה דינו בהא דטריפה אסורה באכילה ושפיר קאמר טריפה ואסורה באכילה ודו"ק כי נכון הוא מאוד בעזה"י ואם כנים הדברים האלה הנה יש גם מזה ראי' דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה ולא איסור מבחוץ וכמובן וי"ל ג"כ דר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי להמתניתא הנ"ל פליגי באמת בספק שלפנינו דר"א סבר דאיסור טריפה מטעם נבילה הוא וע"כ שפיר ס"ל דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' דשפיר אפשר לחלק האיסור מהטומאה כיון דמצינו נבילה לענין איסור ולא לענין טומאה בטריפה וכנ"ל והמתניתין סוברת דאיסור טריפה איסור אחר הוא לגמרי ולא מטעם נבילה וא"כ לא מצינו איפוא נבילה לאיסור ולא לטומאה וע"כ גם כאן א"א לחלק בין איסור לטומאה וכיון שהיא נבילה לענין איסור מכח החזקת איסור ההכרח שתטמא ג"כ וכנ"ל ודע דמה שכתבנו דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה אין הכוונה בזה דטריפה אין שחיטה מועלת בה לענין אכילה והוי לענין אכילה כלא נשחטה וע"כ ממילא היא אסורה באכילה אחרי מיתתה מטעם נבילה דז"א שהרי טריפה גם מחיים אסורה משעה שנולד הטריפות וכמבואר בש"ע ובכל הפוסקים והוא ש"ס ערוך בחולין דק"ג ע"א ודל"ד ע"ב ובזבחים ד"ע ואפי' חלבה אסור מחיים משום טריפה וכמפורש בחולין דקט"ז ע"ב במשנה ואולם כוונתי הוא דטריפה הוא נבילה מחיים לענין אכילה והחילוק שבינה לבין שאר נבילה מחיים הוא רק לענין טומאה דשאר נבילה מחיים יש בהם שמטמא מחיים ויש בהם שאין מטמא מחיים ועכ"ז אין השחיטה מועלת בהם כלל אפי' לענין טומאה ומטמאים אחרי מיתתם אפי' נשחטו ע' פתיחת הפמ"ג להל' טריפות ואילו טריפה הוא נבילה מחיים לענין אכילה לבד אבל השחיטה מועלת בה לענין שלא תטמא במיתתה ואין להקשות עוד דלפי דברינו דטריפה הוא נבילה לענין אכילה א"כ ראוי שהאוכל טריפה ילקה שמונים חדא משום לאו דלא תאכל כל נבילה ואידך משום לאו דובשר בשדה טריפה לא תאכלו דז"א דאיסור נבילות דטריפה לא קאי עלי' כלל קרא דלא תאכלו כל נבילה דההוא קאי רק אנבילה ממש ורק קרא דובשר בשדה טריפה קאי אנבלת הטריפה ושני מקראות הם האחד אוסר נבילה ממש מטעם נבילה והשני אוסר נבלת הטריפה מטעם נבילה ודו"ק וע"ע ברמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"ד הי"ז שכ' וז"ל זה הכלל כל שאסורין בלאו אחד מצטרפין בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבילה וטריפה שמצטרפין הואיל והטריפה תחלת נבילה היא עכ"ל ומוכח גם מדברי הרמב"ם הנ"ל דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה אלא שאיננה נבילה גמורה כיון שאיננה נבילה גם לעניין טומאה ועכ"ז כיון שהיא נבילה עכ"פ לענין אכילה