אתוון דאורייתא סא

הש"ס נזיר הנ"ל יש לנו ללמוד דדנין בנזירות למד מן הלמד דהא ילפי' נזיר עולם מכהנים וכהנים מנזיר סתם ואולם לדעת הפני משה הנ"ל דתלוי גם בדבר האמצעי א"כ י"ל דר' נהוראי ס"ל דתלוי באמצעי לבד וע"כ כיון שהאמצעי כאן הוא כהנים ולא נזירות ע"כ שפיר יליף למד מן הלמד דנהי דגם בכהנים כתי' קדושים יהיו לאלקיהם. עכ"ז אין ראי' שגם כהנים יחשבו כקדשים אפי' אם נזיר נחשב כקדשים דהא קדושת נזיר אלימא מכהנים לכמה מילי דנוהג בו איסור יין ותגלחת וטומאה לקרובים משא"כ בכהנים ועיין בתוס' נזיר דמ"ז ע"א ד"ה ואל יטמא נזיר שכ' דלמ"ד דיטמא נזיר ואל יטמא כ"ג ( (כשפגעו במת מצוה) ה"ת דיטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט ע"ש ואולם מגוף המשנה שם אין ראי' די"ל דרק בנזיר וכ"ג הוא דפליגי אבל כהן הדיוט לכ"ע קיל הוא מנזיר לפי שמותר להיטמא לקרובים משא"כ בנזיר ואדרבה מן המשנה יש להוכיח קצת איפכא אמנם יש גירסא במשנה שם דגורסת להדיא כהן הדיוט ואכ"מ לדבר בזה וכ"ש להאריך

ודע דבירושלמי קידושין פ"א ריש הלכה ב' ס"ל לר' ישמעאל דבכל התורה כולה אין למידין למד מן הלמד ולאו דווקא בקדשים יעויש"ה במפרשים והוא חידוש גדול וידובר בו אי"ה במ"א בארוכה

כלל יג בו יבואר מי שאנוס מלקיים מ"ע אם האונס פוטרו לגמרי א"ד מחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו

בש"ס ב"ק דצ"ד ע"ב מעשה באדם אחד (גזלן) שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ריבית שהחזיר' אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו וכו' ת"ש הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה שגזלו הרבים ואינם יודעים למי לחזור) ומחזירין למכירין (למי שמכיר שגזל אותו) אמרי מחזרין ואין מקבלין מהם ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים. אי הכי אמאי תשובתן קשה וכו' עכ"ל הגמ' ולכאורה מאי פריך הרי עכ"פ לענין לצי"ש תשובתן קשה ונלענ"ד לפרש ואציע דברי התוס' בגיטין דמ"א ע"א סוגי' דח"ע וחב"ח שכתבו דלכך נקט במתני' דהתם עשה דשבת ולא עשה דפרו ורבו משום דעשה דשבת עדיפא אבל משום עשה דפרו ורבו לא היינו כופין לרבו לשחררו כיון דהעבד פטור ממנה דאנוס הוא עכ"ד עש"ה והנה גם זה צריך הבנה דכיון דהאונס פוטרו א"כ מה לי עשה עדיפא או עשה סתמא הרי בשניהם אנוס הוא ופטור משניהם מן הדין ונלענ"ד דהנה הא דאונס רחמנא פטרי' ילפי' מולנערה לא תעשה דבר וזהו אך בעונש לאו אבל שיועיל האונס לפטור מקיום עשה זה לא מצינו דנהי דלכאורה אין נ"מ אי חייב או לא דסוף סוף הא אנוס הוא ואין יכול לקיים עכ"ז אחרי העיון ימלאו כמה נפקותות בזה אי ע"י מה שהוא אנוס פטור לגמרי או שהוא חייב באמת אלא שאין יכול לקיים חיובו והנה מצינו בזה מחלוקת בין הדרישה והט"ז בנאנס ולא הי' יכול להתפלל תפלה אחת אם חייב להשלימה בזמן התפלה השני' או לאו עיין היטב בט"ז או"ח סי' ק"ח ס"ק א' דפליגי בהדיא בזה אם האונס פוטרו לגמרי ולא שייך השלמה כיון שלא הי' מחויב כלל בשעתו או דילמא מחויב הי' אלא שלא הי' יכול לקיים וע"כ כשיכול אח"כ שפיר חייב להשלים עש"ה ונלענ"ד דיש להכריע פשר דבר בפלוגתא זאת דיש ב' מיני מצוות א' מצוות שבין אדם למקום לבד ובזה הסברא נותנת דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומחייב אך את מי שיכול לקיים המצוה ואנוס אינו מחויב כלל שאין הקב"ה מבקש מהאדם רק מה שביכולתו ב' מצוות שבין אדם לחבירו כמו עשיית מעקה ופריעת ב"ח וכדומה דהוא מצד תועלת חבירו ובוודאי לא נאמר בכמו זה דאם הוא אנוס ואין יכול לעשות מעקה שאין הדבר בעצמותו וצריך להיות דוודאי נצרך ונצרך הוא וכן בע"ח בוודאי חייב הוא לפרוע חובו ועליו לשלם ממון חבירו אלא שאנוס הוא ואינו יכול לקיים חיובו משא"כ במצוה שבין אדם למקום לבד דכל עיקר החיוב הוא אך מצד רצונו ית' בלבד שרצה שנעשה הדבר ההוא ואנחנו מחויבים לעשות רצונו ית' ומצוותיו ע"כ על אנוס אין חיוב כלל ואין בו עניין המצוה כלל שהקב"ה רוצה רק ממי שיכול לקיים ולא ממי שאין ביכולתו לקיים ודו"ק היטב בסברא זאת ולפי"ז נחזי אנן הנה במצות פריה ורביה נמצאים שני העניינים האלה דבעצמותה היא מצוה מחויבת מן השי"ת במאמרו פרו ורבו ככל המצוות שנאמרו בלשון חובה עשו כך וכך ומצד זה היא אך מצוה מחויבת בינינו ובין המקום לבד אבל בקרא דלא תהו בראה לשבת יצרה גילה הכתוב דתכלית העולם שתהי' מיושבת מבני אדם וא"כ מזה הכתוב נודע שיש חיוב על כל אדם עבור תיקון העולם לפרות ולרבות ולפי"ז נמצינו למידן שיש הבדל בין ב' החיובים האלה דעשה דפרו ורבו דהוי אך עשה בלשון חיוב וכנ"ל א"כ ממילא האונס פוטר ממנה לגמרי וכנ"ל אבל עשה דשבת דהוא עבור תיקון העולם ולא שייך לומר בזה דכיון שהוא אנוס אין הדבר בעצמותו נצרך דוודאי נצרך הוא לתיקון העולם וליישובו וא"כ כל אדם חייב בזה אלא שזה אנוס הוא ואין ביכולתו לקיים חיובו ולפי"ז יבואו כמין חומר דברי התוס' הנ"ל דבעשה דפרו ורבו דהעבד פטור ממנה לגמרי עבור אונסו ע"כ שפיר אין כופין את האדון לשחררו עבורה דהא אינו מחויב בה כלל ואין על האדון חיוב להביא את העבד לידי חיוב המצוה אבל בעשה דשבת דהעבד מחויב בה אלא שאין יכול לקיימה ע"כ שפיר כופין את האדון שישחררנו ויהי' ביכולתו לקיימה ולפי"ז יובנו היטב דברי הש"ס ב"ק הנ"ל דבאמת כיון דאינו יודע למי לחזור א"כ ה"ל אנוס עתה במצוות ההשבה אלא דאם הי' מחויב מן הדין מצד ממון חבירו שגזלו אז אין האונס הזה פוטרו ועדיין מחויב הוא וע"כ שפיר הי' תשובתן קשה כיון שאין יכול לקיים חיובו אבל כיון דאמרת דחיובו הוא אך לצאת ידי שמים א"כ החיוב אך בינו ובין המקום לבד א"כ כיון שהוא אנוס עתה ואין יכול להשיב שוב לגמרי פטור ואמאי תשובתן קשה ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י ובגוף הספק הנ"ל אי אונס פוטר מקיום עשה ע"ע בפי' הרע"ב פסחים פ"ט מ"א דאהא דתנן שם במשנה מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני א"כ למה נאמר טמא או שהי' בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת ופי' הרע"ב שם דטמא או שהי' בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון ועיקר כרת בפסח ראשון הוא דכתי' לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורין מן הכרת משא"כ שוגג או אונס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגנה והאונס עיכבתן וע"כ כשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בכרת עכ"ל ומבואר להדיא דאונס אינו פוטר מחיוב קיום עשה אולם פי' הרע"ב הנ"ל הוא נגד הגמ' שם וכבר תמהו בזה המפרשים שם ואכ"מ וע"ע תוס' זבחים דכ"ב ע"ב ד"ה ערל ותוס' חגיגה ד"ד ע"ב ד"ה דמרבה דנחלקו רש"י ור"ת בהא דערל אסור בעבודה ואסור בפסח ותרומה דלרש"י איירי בערל שלא מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ולר"ת איירי בערל שלא מל בזדון אבל מתו אחיו