אתוון דאורייתא נט

רשעים גמורים וכמבואר ביבמות שם משא"כ אם הטעם שלא נצטווה זר כלל אשימוש בחסרון בגדים ואשימוש בטומאה א"כ גם איסורא ליכא ותו דהא דומיא דכהן טמא קתני ובכהן על כרחך הטעם משום דאאחע"א וצע"ק: והנה מה שכתבתי למעלה דנשים אין רשאות לברך אציצית לפי שאינה מצוה חיובית רק שלילית שלא יהי' להבגד חסרון הציצית וכנ"ל הנה יועצא לפי"ז דג"כ אין רשאות לברך אסוכה לפי דברי המנחת חינוך הנ"ל דגם סוכה איננה מצוה חיובית רק שלילית שלא תהי' האכילה חוץ לסוכה וכנ"ל וזה סותר לתוס' חולין דק"י ע"ב ד"ה טלית שכתבו להדיא דנשים מברכות אישיבת סוכה ע"ש ואולם גוף דברי המנחת חינוך הנ"ל שכ' דסוכה היא רק מצוה שלילית נלענ"ד דאין הדבר כן ורק דסוכה היא מצוה חיובית ועצמותית שהתורה מבקשת שנדור ז' ימים בסוכה כמו שדרין כל השנה בבית וכאומרם ז"ל תשבו כעין תדורו והא דאי בעי לא אכיל ולא יתיב בסוכה זה בעבור לפי שענין דירה כך עניינה שהאדם הוא בחוץ ובשוק כמה זמנים ורק כשרוצה לאכול ולשתות או לישן אזי אינו אוכל ושותה וישן בחוץ רק בביתו וזהו עניין הדירה בביתו וכן רצתה התורה שנדור שבעת ימים בסוכה ושפיר הוא מבוקש עצמיי וחיובי שהתורה מבקשת ענין הדירה בסוכה ובמ"א הארכתי וע"כ שפיר נשים רשאות לברך אסוכה משא"כ בציצית שפיר דברינו במקומם עומדים וכמובן ואין להאריך

כלל יב בו ידובר בענין מדות הקדשים דבעי' בהו שינה לעכב ושאין למידין בהם למד מן הלמד ומהו הנקרא קדשים לענין המדות האלה

דע דהא דקיי"ל דבכה"ת אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ואילו גבי קדשים בעי' שינה עליו הכתוב לעכב ראוי להסתפק אם הלמ"מ הוא בקדשים דכל שלא שינה בו הכתוב אינו מעכב או מקרא ילפי' לי' ואי מקרא ילפי' לי' ראוי לדעת מהו המקרא הזה וראיתי בתוס' זבחים ד"ד ע"ב ד"ה אימא דאהא דמייתי התם קראי דלכתחילה בעי' זביחה לשמה בקדשים ופריך דא"כ היכי דשחט שלא לשמה ליפסלו ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא והקשו שם התוס' דמאי פריך דהיכא ששחט שלא לשמה ליפסלו הא בקדשים קי"ל דבעי' שינה עליו הכתוב לעכב וכתבו ע"ז בסוף הדיבור וז"ל ואי נאמר דבכל דוכתי דמצרכינן שינה לעכב היינו מהכא מדכתיב מוצא שפתיך וכו' אתי שפיר הא דפריך דליפסלו עכ"ל הרי דסבירא להו ז"ל לומר דמקרא ילפי' לי' וק"ל דא"כ מדוע לא ילפי' מקדשים אכל התורה דנבעי שינה לעכב דבשלמא אי הלמ"מ היא בקדשים ניחא דאין דנין מהלכה אבל אי מקרא ילפי' לי' שפיר קשה ואין לומר דחולין מקדשים לא ילפי' דז"א דזהו רק משום דקדשים חמירי אבל קולא אדרבה נוכל לילף מק"ו וכדמוכח להדיא בר"פ האיש מקדש דלא ילפי' שליחות בקדשים מתרומה וגירושין דמה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים אבל תרומה וגירושין מקדשים שפיר ילפי' בק"ו דמה קדשים דחמירי מהני שליחות תרומה וגירושין דקילי לא כ"ש דמהני לולי הפירכא דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח יעוי"ש וצע"ק ועיין ברשב"א חולין פרק כל הבשר שכ' דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו זהו רק בקדשים אבל בחולין עובר דחולין מקדשים לא ילפי' בין לקולא ובין לחומרא עכ"ל וצע"ג מש"ס ר"פ הא"מ הנ"ל דמפורש להדיא איפכא וי"ל דהא דבעלמא קי"ל דאין חילוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד י"ל דמקורו הוא מדרשא דר' אילא בירושלמי פרק האורג והובא בר"ן פ' כל שעה דלענין שאין יוצאין במהב"ע דריש התם קרא דאלה המצוות אם עשיתן כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות עכ"ל וע"כ כל שהצריך הכתוב דבר לכתחלה במצוה והאדם לא עשה את הדבר ההוא א"כ הרי לא עשה כמצוותן וממילא אינן מצוות כלל ושפיר לא יצא אפי' בדיעבד אלא דהא איכא קרא דמוצא שפתיך וגו' המורה להיפוך דבעי' שינה לעכב ע"כ מכח סתירת המקראות האלה שפיר אמרי' דקרא דמוצא שפתיך אתי לקדשים הדומים לו ולא לחולין ושיש חילוק בזה בין חולין לקדשים ודו"ק:

והנה בקדשים מצינו ב' מדות אשר אינם בכה"ת א' הא דבעי' שינה לעכב ב' דאין למידין למד מן הלמד וא"כ הדבר פשוט דמה שהוא קדשים לענין המדה האחת ה"ה לענין המדה האחרת ועפי"ז ק"ל בדברי רש"י זבחים די"א ע"א דאהא דתני התם בגדי כהונה מרושלין או מסולקין כשירין פירש"י ד"ה כשירין וז"ל אע"ג דכתי' מדו בד שיהא כמדתו היינו למצוה ולא לעכב עכ"ל וכ"כ התוס' שם ע"ב ד"ה מסולקין ע"ש ועל כרחך הכוונה משום דבקדשים בעי' שינה לעכב דאל"כ הא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד בדאורייתא וא"כ כיון דהוי בגדי כהונה כקדשים לענין זה תיקשי טובא ממ"ש התוס' ביומא דכ"ג ע"א ד"ה ילבש לענין כללא דאין למידין למד מן הלמד וז"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי קרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל וצ"ע : ודע דביכורים בעי' בהו ג"כ שינה לעכב וכמפורש במכות די"ח ע"ב ובפירש"י שם ד"ה הא ר' יהודא ע"ש והטעם נראה פשוט דהואיל ובעי הבאה והנחה בעזרה ולר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב במכות שם בעי גם תנופה בעזרה ע"כ כקדשים חשיבי וע' תוס' פסחים דע"ז ע"ב ד"ה עומר שכ') וז"ל וא"ת בשתי הלחם מה שייך באין בטומאה (הרי אין בהם שום הקרבה שיפול עליהם לשון באין) וי"ל משום תנופה דאית בהו עכ"ל הרי שהתנופה לחודה מיקרי ביאה והקרבה לגבוה עש"ה בפסחים דע"ו ע"ב במשנה ובפירש"י ועיין עוד בס' זוהר הרקיע במ"ע חרוז נ"ז על ומקרא ביכורים שכ' וז"ל ונתינתן לכהן נראה שאינה נמנית למצוה שהרי משלחן גבוה קזכי שהם טעונין הגשה עכ"ל הרי שגם דעתו ז"ל דביכורים כקרבן חשיבי וכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי בהו ובגוף סברתו זאת דבביכורים כהנים משלחן גבוה קזכי יש בו מקום עיון ודברתי בו למעלה בכלל ב' בארוכה ודרך אגב ראיתי להודיעך מה שראיתי פלא בדברי הזוהר הרקיע חרוז הנ"ל שכ' וז"ל וצריך לעיין אם נמנה הפרשת הביכורים מצוה וכו' ואפשר שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ולפיכך לא נמנה הפרשתן עכ"ל וצע"ג שכ' כן באפשר והוא משנה ערוכה במס' ביכורים פ"ב משנה ג' וז"ל יש בתרומה ומעשר משא"כ בביכורים שהתרומה והמעשר אוסרים את הגורן וכו' ע"כ ואולי כוונתו שהואיל והדין הוא דאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ע"כ אפשר שלפיכך לא נמנה הפרשהן אולם אין לשונו מדוקדק דכך הל"ל ואפשר שלפיכך לא נמנה הפרשתן לפי שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ותו דבחרוז נ"ד שם הביא זה בפשיטות לא דרך אפשר דדבר שאינו טובל אין הפרשתו נמנית מצוה עש"ה שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ב והנה אשוב לענינינו ואומר דמהא דאמרי' במכות די"ט ע"א ביכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הוא כחולין לכל דבריהם שבפנים הרי הוא כהקדש לכל דבריהם עכ"ל הגמ' מוכח ג"כ מלשון הגמ' הנ"ל דביכורים כהקדש חשיבי וע"ע ברמב"ם ה' ביכורים פ"ב הט"ז שכ' אשירה שבטלה אין מביאין ממנה