אתוון דאורייתא נז

דתני' בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים (שאינם מעושרים) מצא בידו פירות אין זקוק לו (ליטלן הימנו) ומשני דבדמאי הקילו והקשו התוס' שם דל"ל לומר דבדמאי הקילו ה"ל לתרץ בפשיטות דכיון דדמאי רק מדרבנן הוא ע"כ אין זקוק לו וכדאמרי' התם בהך סוגי' דבאיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו ותירצו שם בתירוצם השני וז"ל א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא יש להחמיר אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל וכעין זה איתא עוד בב"ק דקי"ד ע"ב דקאמר דמסל"ת אינו נאמן אלא בעדות אשה דרבנן ופריך ודאורייתא לא וכו' והא מעשה בא לפני רבי בתינוק אחד שהי' מסל"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי לכתובה על פיו ומשני בשבוי' הקילו ע"כ ולכאורה ה"ל לתרץ בפשיטות דשבוי' דרבנן היא והרי לגבי רבנן קי"ל דמסל"ת נאמן ועל כרחך דשבוי' גרע דהוי דרבנן מכח חשש דאורייתא דהיינו חשש זונה שמה"ת אסורה לכהן וע"כ אי לאו טעמא דבשבוי' הקילו לא הי' מסל"ת נאמן בשבוי' אע"פ שמדרבנן היא וסוגי' זו היא ממש כסוגית הש"ס דיבמות. הנ"ל וכן תמצא עוד שסברא זו בר"ש אהלות פי"ג מ"ה שכ' דעכו"ם וכן פחות מכביצה חוצצין בפני טומאת מת ואע"ג דגזרו על העכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם וכן פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן וקי"ל דכל דבר המקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה עכ"ז הואיל ומדאורייתא לאו בר קבילי טומאה נינהו שפיר חוצצין ואילו חררה של עם הארץ מבואר בחגיגה דכ"ב דאינה חוצצת מפני שטמאה על גבי ע"ה ואע"ג דטומאת ע"ה היא ג"כ רק מדרבנן וכ' לחלק דטומאת ע"ה הואיל והיא מפני ספק שמא נטמא ואם נטמא הרי הוא באמת טמא מה"ת ע"כ אף שמדאוריית' אין חוששין שמא נטמא עכ"ז כיון דמדרבנן חוששין שיש שם טומאה דאורייתא ע"כ שפיר אינו חוצץ משא"כ עכו"ם ופחות מכביצה הרי אין בהם טומאה כלל מדאורייתא עכת"ד עש"ה אולה אחרי העיון אין התושן הזה עולה יפה בסוגי' דחולין הנ"ל דאכתי מאי פריך השתא בהמתן של צדיקים כו' דילמא כלפי שמיא הי' גלוי באמת שזה היין אשר אכלו ר' אסי עישר אותו העם הארץ ושמרו אותו מן השמים ממכשול באמת ומאי קמתמה ועל כרחך דהכוונה הוא דכיון שאסרו חכמים תבואת ע"ה ואמרו שהיא אסורה כ"ז שאין האוכל יודע שעישרה הע"ה ע"כ אף אם נתעשרה באמת עכ"ז איסור דרבנן הוא כ"ז שלא נודע זה אל האוכל וכמו שכתבתי למעלה בכלל ו' וא"כ זה האיסור דרבנן אשר ישנה על התבואה שנתעשרה באמת שוב הרי אין בו עוד איסור תורה רק איסור דרבנן גרידא הוא כשאר איסורים דרבנן כיון שבאמת נתעשרה התבואה ואיננה טבל מה"ת וא"כ שוב בשוגג שפיר לא חשיב עבירה וא"כ אכתי מה קואותמה השתא בהמתן וכו' ועל כרחך לומר דגם שוגג דאיסור דרבנן גרידא שאין בו חשש תורה נמי הוי עבירה ושפיר קמתמה ודו"ק היטב. והנה י"ל עוד דאפי' אי שוגג בדרבנן לא הוי עבירה שתצטרך כפרה וסליחה עכ"ז תקלה עכ"פ נחשב ובפרט לגבי אדם גדול ושפיר קמתמה השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה וכו' ועיין בש"ס סנהדרין דנ"ה ע"ב דקאמר דעבירת קטן קרוי תקלה עש"ה אע"ג דמדינא א"צ כפרה וסליחה אף לכשיגדל וכמבואר באו"ח סי' שמ"ג אולם מהא דקאמר ומסתייע מילתא דר' אסי למוכל איסורא מוכח משטחיות הלשון דגם איסור דרבנן איסור חפצא הוא ונקרא מאכל אסור וע"ע בחלה פ"ב מ"ה המפריש חלתו קמח אינה חלה וכו' ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ובר"ש כ' וז"ל ואכלה חטפה ואכלה. קלקל לעצמו מפרש בירושלמי דאכלה ואיענש. ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין בי' עכ"ל והנה זה הזקן הרי לא אכלה בזדון לעבור דא"כ מאי ראי' הביאו חכמים ממנו אלא שאותו הזקן הי' סובר לפי סברתו דחלת קמח מותרת לזרים וא"כ גם לר' יהושע דס"ל דאסור לזרים עכ"ז הזקן הזה הא ה"ל אומר מותר דקי"ל דשוגג הוא וא"כ מאי טעמא איענש הא הוי שוגג בדרבנן דאיסור הקמח הזה לזרים הוא רק מדרבנן הואיל ונקרא עליו שם חלת דמה"ת אינה חלה כלל וכמבואר שם במפרשים ע"ש ועל כרחך דגם שוגג בדרבנן יש עליו עונש וצריך כפרה וסליחה וע"ע בכ"מ פ"א מה' איסורי ביאה הי"ב שעל מ"ש הרמב"ם הבא על ערוה כמתעסק אעפ"י שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות עכ"ל ובהשגות א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן עכ"ל וכ' ע"ז הכ"מ וז"ל ולי נראה ליישב דה"ק וכן בחייבי לאוין עבר. על לאו כדין מי שלא הותרו בו שאעפ"י שאינו לוקה הרי היא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אעפ"י שאין מענישין אותו בידי אדם עכ"ל ומפורש בזה דאפי' שוגג בדרבנן כגון שניות כמי צריך כפרה וסליחה

ולענין אי תרומה הוי איסור חפצא כשאר איסורים או דילמא הוי רק איסור גברא שאילו הי' החפץ בעצמותו אסור הי' ראוי שיהי' אסור לכל מדאסור רק לזרים א"כ רק זרות של האדם גורם האיסור וה"ל רק איסור גברא ראיתי בס' ברוך טעם שער הכולל דין ב' שכ' וז"ל ואפשר דעת הראב"ד דכיון דאיסור אכילה הוא רק משום זרות לא מיקרי אלא איסור גברא וכו' עכ"ל אולם יש להוכיח איפכא מתוספתא יומא פ"ד מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו' נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה ע"כ ובירושלמי שם הקשה נבילה איסור לאו ותרומה איסור מיתה ואת אמר הכן כו' ואי נימא דתרומה רק איסור גברא הוא א"כ מאי קושי' הרי כתב הרא"ש שם ביומא דמוטב לשחוט בשבת עבור החיולה אע"ג דשבת איסור סקילה מכל מקום כיון שהוא רק איסור גברא ע"כ הוי היתר גמור לגבי חולה משא"כ איסור חפצא דנבילה שאין האיסור סר מן החפץ מפני סכנת החולה ה והוי רק דחוי' וע"כ יותר עדיף לעשות איסור גברא חמור שהוא הותרה מלהאכילו איסור חפצא שהוא רק דחוי' אע"ג דהאיסור חפצא קיל טפי עכת"ד הרא"ש שם וכמו שביארו האחרונים כוונתו וא"כ בנבילה ותרומה נמי ראוי לומר כן ועל כרחך דגם תרומה איסור חפצא הוא בנבילה ושפיר הקשה הירושלמי ואולם יש לדחות ולומר דקושית הירושלמי לא קאי על גוף הדין מה שמאכילין אותו תרומה כ"א על לשון התוספתא הוא שהקשה דמדהקדימה התוספתא לומר דרך כלל דמאכילין אותו הקל הקל כו' וקמפרטת אח"כ את ההלל הזה ואומרת נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה מוכח מזה דתרומה קל מנבילה ומפאת קלות התרומה הוא דמאכילין אותו תרומה וע"כ שפיר הקשה דתרומה איסור מיתה ונבילה איסור לאו ואת אמר הכן דתרומה קלה מנבילה בתמי' ובאתי רק להעיר: ככל יא בו יבואר אם נשים רשאות מדינא לברך על קיום מצות ציצית וסוכה: באוח סי' י"ז סעי' ב' כ' סס וז"ל ומ"מ אם רוצים הנשים לעטף את הטלית ולברך עליו הרשות בידן כשאר מ"ע שהז"ג אך מיחזי כיוהרא ולכן