אתוון דאורייתא נו

דאורייתא ודו"ק הי סערה חדשה ונכונה היא בעזה"י מטתה שפיר הקדים התנחומא להביא דין הקצאת באח הוי רק מצוה דרבנן ואעפ"כ אמרי' בי' דין מוקצה אחות מצוה ואם תשאל ע"ז איך שייך מוקצה מחמת מצוה במצוה דרבנן הא ענין מוקצה למצוה הוא רק בעבור קדושה על עצמות החפץ וזה לא שייך במילי דרבנן שרק אל האדם המה נאמרים אבל אין להם מבוא בעצמות החפץ לזה אמר התנחומא אח"כ שאל תאמר כן כי הקב"ה מסכים על דברי חכמים ואת אשר ירחקו הנה הוא מרוחק באמת ממנו ית' ואת אשר יקרבו הוא הקרוב והקדוש בעצמותו מתנו ית' וככתיבי בהדיא דמיין מאחר שהקב"ה מסכים על דבריהם וכנ"ל וע"כ שפיר יש קדושה גם בחפץ המוקצה למצוה דברבנן ושפיר אסור בהנאה ודו"ק היטיב וע"ע (ביו"ד סי' פ"א בש"ך ס"ק כ"ו) שכ' דאע"ג דבאיסור דרבנן אין מצווין להפריש את הקטן מ"מ ראוי להפרישו מפני שדבר האסור מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע בזקנותו עש"ה ומוכח גם מזה דאיסורים דרבנן ג"כ איסורי חפצא נינהו וע"כ מפאת היות המאכל איסור בעצמותו ע"כ הוא מטמטם את הלב ומוליד טבע רע אף שהקטן אינו מצווה עליו

עוד נלעכ"ד להביא ראי' דאיסורים דרבנן המה גם איסורי חפצא ושיש כח לחכמים להשים איסור ופסול על עצמיות החפץ ושלא אל האדם לבד דבריהם נאמרים וזה בהצעת דברי התוספתא פסחים פרק רביעי שמבואר שם שאם חישב בשעת הקרבת הפסח לאכלו ביום ערב פסח אזי הפסח כשר ולא הוי פיגול עש"ה ולכאורה צריך להבין דמדוע שינה זה ממחשבת חוץ לזמנו דמפגלת הלא אכילת הפסח ערב פסח הוא ג"כ שלא בזמנו וכמבואר( בפסחים דמ"א ע"ב) דאסור לאכול הפסח מבעוד יום בלא הבא מכלל עשה דבלילה ולא ביום עש"ה וצריך לחלק ולומר דרק במחשב לאכלו חוץ לזמנו דאז הקרבן כבר נעשה נותר ונפסל בעצמותו הוא דהמחשבה מפגלת משא"כ במחשב לאכול את הפסח מבעוד יום דאז נהי דלא הוי זמן אכילה ואיכא איסור עשה לאכלו אז וכנ"ל עכ"ז הפסח בעצמותו הרי כשר הוא גם אז דוודאי אין הפסח פסול מבעוד יום ובלילה חוזר ונכשר וכמובן מסברא ותו דש"ס ערוך הוא בפסחים דפ"ד ע"ב דאמר אהא דפליגי התם תנאי בהא דאין שבירת עצם נוהג בפסח פסול דחד יליף לי' מבו בכשר ולא בפסול ואידך מדכתי' בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו ועל כן הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ופריך דמאי בינייהו ומשני דאיכא בינייהו שבירת העצם מבעוד יום דלמ"ד כשר האי נמי הא כשר הוא ולמ"ד ראוי לאכילה הא מבעוד יום אינו ראוי לאכילה עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דנהי דמבעוד יום אינו ראוי לאכילה עכ"ז הפסח בעצמותו כשר גם מבעוד יום ואין עליו פסול בעצמותו ורק שהאדם הוא שמנוע מלאוכלו אז באיסור עשה הנ"ל וכנ"ל וע"כ שפיר אין מחשבת אכילתו בערב הפסח דומה למחשבת אכילתו חוץ לזמנו כיון דבמחסבת אכילתו חוץ לזמנו המחשבה הוא לאכול דבר פסול משא"כ במחשבת אכילה בערב פסח דהפסח גופי' כשר והיא. רק מחשבת אכילה אסורה ושלא כדינה אבל איננה מחשבת אכילת דבר פסול ודו"ק סיטב. והנה כי כן יש לנו להביא ראי' ברורה בעזה"י דאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו וזה מדברי התוס' במנחות ד"כ ע"ב ד"ה לפסל שכתבו ויש מפרשים דמה"ת אינו נפסל (אין דם קדשים נפסל) עד צאת הכוכבים אלא דרבנן עבדו הרחקה ופסלוהו מתחלת החמה וכו' ומיתו קשיא מדאמרי' בסוף איזהו מקומן דקדשים הנאכלין ליום אחד מחשבין בדמו משתשקע החמה דאי חישב לזרקו לאחר שקיעה מיד הוי פיגול משום דהוי מחשב חוץ לזמנו ואין לומר דפיגול דרבנן קאמר דהא דומיא דאימורים ובשר קדשים (דקתני להו נמי התם) איירי דהוי פיגול דאורייתא ולא (קתני בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דזמן אכילתו מדרבנן עכ"ל התוס' וכוונתם להכריח דסוגי' דסוף איזהו מקומן איירי רק בפיגול דאורית' מדלא קתני פיגול דמחשב לאכול בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דהוי פיגול דרבנן פיו שזמן אכילתן מדרבנן רק עד חצות ומעתה יש לנו ראי' מבוררת מזה דאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו ושדבריהם מוסבים על עצמיות החפץ דאי נימא דרק איסורי גברא נינהו ואין להם מבוא בעצמות החפץ א"כ ממילא הא דקבעו חכמים אכילת ק"ק עד חצות הוא ג"כ רק איסור גברא אבל הקודש בעצמותו איננו פסול גם אחרי חצות וכמובן וא"כ איך כתבו התוס' דמחשבת אכילת ק"ק אחרי חצות הוי פיגול דרבנן עכ"פ הלא ראוי שגם פיגול דרבנן לא יהי' כיון שלא הית' המחשבת אכילה על זמן שהקודש בעצמותו פסול ורק על זמן שהאדם הוא שמנוע מלאוכלו ומחשבה כזאת הרי אינה מפגלת אפי' בדאורייתא ולא עדיף איסור דרבנן מעשה דאורייתא האוסרת אכילת הפסח בערב הפסח ואעפ"כ אין מחשבת אכילתו בע"ב הפסח מפגלתו מפאת שאין עליו אז פסול עדיין וכנ"ל ועל כרחך הא דקבעו חכמים זמן אכילת ק"ק עד חצות דבריהם נאמרו גם לענין פסול הקודש בעצמותו וכמו שאחרי עמוד השחר נעשה נותר מה"ת ונפסל בעצמותו כן אחרי חצות נעשה נותר מדבריהם ונפסל בעצמותו וע"כ שפיר מחשבת אכילתו אחרי חצות מפגלתו מדרבנן וכמובן וא"כ יש ראי' מבוררת מזה דדברי חכמים על עצמיות החפץ המה מוסבים ושהם איסורי חפצא ג"כ לא לבד איסורי גברא ודו"ק כי הערה נכונה היא בעזה"י

והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה וסליחה שאינו דומה לשוגג באיסור תורה שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור וכן המאכל בעצמחשוי במאכלות האסורות וע"כ גם בשוגג אף שלא הית' שם מחשבת עבירה עכ"ז הרי נעשתה מעשה עבירה וע"כ צריך כפרה וסליחה משא"כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו וע"כ רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים ה"ז עבריין ורשע אבל כשהי' שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל וא"ל כפרה וסליחה עכת"ד ולענ"ד סברא זאת צריכא עיונא רבא מש"ס חולין ד"ו ע"א ר' זירא ור' אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתי לקמייהו בצים המצומקות ביין ר' זירא לא אכל ור' אסי אכל א"ל ר"ז לר"א ולא חייש מר לתערובות דמאי א"ל לאו אדעתאי א"ר זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא (בתמי') השתא בהמתן של צדיקים וכו' עכ"ל הגמ' והנה מפורש פה דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה דהא דמאי רק מדרבנן אסור ור"א בשוגג הוא שאכל ואעפ"כ חשיב לי' ר"ז תקלה וקמתמה השתא בהמתן של צדיקים כו' ולכאורה יש ליישב דשאני דמאי דאף שהאיסור הוא מדרבנן עכ"ז הרי האיסור דרבנן הוא מחשש. איסור תורה דשמא לא עישר העם הארץ וה"ל טבל ואסור מה"ת אלא דמדאוריית' לא חיישי' להכי דרוב מעשרין הן ועכ"ז כיון דמדרבנן חיישי' להכי שיש בו איסור תורה ע"כ שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג וכעין זה, כתבו התוס' ביבמות דקי"ד ע"א ד"ה א"ר יוחנן אהא) דפריך התם אמ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מהא