אתוון דאורייתא נה

דקאמר א"ל ר' אשי לר' כהנא רישא נמי ניתנה שבת לדחות אצל תנוקות דעלמא ומשני להאי גברא מיהו לא אתיהיב עכ"ל הגמ' וראוי להבין באיזה סברא קמיפלגי וי"ל דפליגי בספק הנ"ל אי מלאכות שבת חשיבי איסורי גברא או איסורי חפצא דר' אשי ס"ל דמלאכת שבת האיסור הוא בעצמות המעשה וע"כ שפיר חשיב קו במילה מפאת מה שניתנה המעשה הזאת להעשות היום בתנוקות דעלמא כי כאשר דנין לענין איסור עצמיות המעשה אין לנו להבחין אז מי הוא העושה אותה ואצל מי נעשית ושפיר האיסור אשר בעצמות המעשה קול אם ניתנה והותרה זאת המעשה להעשות היום והי' ההיתר הזה אפי' בתנוקות דעלמא ור' כהנא ס"ל דבמלאכת שבת אין האיסור בעצמות המעשה כלל והמעשה בלא"ה היתר הוא ורק שהאדם העושה הוא העובר וע"כ מגברא לגברא לא שייך לדון סברא דמגו ולומר דמגו דהותר לאדם אחר האיסור אשר עליו ע"כ קיל גם לזה האיסור אשר על זה ודו"ק

עוד האריכו האחרונים בספריהם בחידוש סברא דכל איסורים דרבנן אך איסורי גברא המה לא איסורי חפצא ודבריהם מפורסמים ועיין ברמב"ם ה' מעשר שני פ"ב הי"ב והי"ג שכ' וז"ל פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בוולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם ואם נטמאו באה"ט או שנטמאו בחוץ ואפי' בוה"ט אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס והרי הוא טהור מה"ת שאין ולד מטמא את המע"ש מה"ת כבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא עכ"ל ולכאורה הדברים מחוסרים טעם דממ"נ אי מהני טומאה דרבנן לשלא יקלטו המחיצות לא ליבעי תנאי כלל ואי לא מהני א"כ גם תנאי ראוי שלא יועיל כמו שאינו מועיל תנאי בטהור גמור אולם לדעת האחרונים הנ"ל דכל דרבנן הוא אך אגברא לא אחפצא ניחא דשפיר בעי תנאי בדרבנן כיון שהמעשר בעצמותו היתר ויש למחיצות מה לקלוט ועכ"ז התנאי שהאדם מתנה שפיר מועיל כיון שהאדם יש לו מניעה אמיתית מדינא מלאכלו כיון שעליו מוטל האיסור דרבנן משא"כ בטומאה דאוריתא שהמעשר בעצמותו אסור ע"כ לא בעי תנאי כלל דבלא"ה אין למחיצות מה לקלוט כלל כיון שהמעשר בעצמותו אסור ובטהור גמור לא מהני תנאי של האדם דכיון דאין לו מניעה מן הדין מלאכול א"כ ה"ל מתנה עמש"ב משא"כ בטומאה דרבנן דהמעשר בעצמותו מותר ויש למחיצות מה לקלוט ע"כ שפיר בעי תנאי ועכ"ז שפיר מועיל תנאי כיון שעל האדם מוטל האיסור דרבנן וא"כ התנאי שלו הוא כפי הדין ושפיר מהני ודו"ק. וראיתי במדרש תנחומא נשא סי' כ"ט וז"ל ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני כך שנו רבותינו כ"ח שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי ומדליקו וכן בשאר הימים אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקינים הואיל ואינן מה"ת אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים שנא' ועשית עפ"י התורה אשר יורוך למה שאף על דבריהם אני מסכים שנא' ותגזר אומר ויקם לך כו' עכ"ל והנה מה שהקדים התנחומא להביא דין הקצאת נ"ח להא דהקב"ה מסכים על דברי חכמים הוא דבר מפליא דאיזה שייכות יש מזה לזה ואם רצה להביא איזה איסור דרבנן למען יאות להסמיך עליו המאמר לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקינים וכו' א"כ מדוע בחר להביא דין זה דווקא ולא אחד משאר מילי דרבנן ותו דלא הי' לו להביא כלל דין פרטי בזה כיון דקאי אכל מילי דרבנן בכלל והפליאה בדברי המדרש הנ"ל גדולה ומבוארת לעין רואה ונלענ"ד בזה עפ"י ספיקן של האחרונים הנ"ל שנסתפקו לומר דאע"ג דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו עכ"ז איסורים דרבנן הוי רק איסורי גברא לחוד וזה בעבור שהחכמים לא היו בכחם להטיל איסור על החפץ המותר בעצם רק שיש להם כח לומר אל האדם שישמע דבריהם ואם איננו שומע לדברי חכמים ה"ז עבריין ורשע אבל להשים איסור על עצמות החפץ דבר זה מסור רק אל השי"ת לבד לרחק ולקרב החפצים בעצמותם כי לד' הארץ ומלואה וכל החפצים שלו אולם אם נאמר כן ראוי שנאמר ג"כ דהא דקי"ל דחפץ המוקצה למצוה אסור בהנאה והי' נוהג רק במצוה דאוריתא אבל לא במצוה דרבנן וזה שענין מוקצה מחמת מצוה הרי הוא רק בעבור שמכח היות החפץ חפץ של מצוה חלה עליו קדושה וע"כ הנאתו אסורה כי בזיון הוא לקדושת החפץ שיהנה ממנו אדם וה"ז כעין הנאת הקדש שהיא אסורה והנה זה יתכן רק במצוה דאוריתא אבל במצוה דרבנן אם נאמר דאיסורים דרבנן לאו איסורי חפצא נינהו מפני שהחכמים אין בכחם לחדש דבר בעצמות החפץ א"כ ה"ה להיפוך במצוה דרבנן יכולים החכמים רק לומר אל האדם שיעשה כך וכך והעובר ה"ז עבריין ורשע אבל שיחול על החפץ בעצמותו שם חפץ של מצוה ותחול עליו קדושה מפאת היותו חפץ של מצוה זה לא יתכן במצוה דרבנן כיון שדבריה אין להם מבוא בעצמות החפץ וא"כ ימצא דדין מוקצה מחמת מצוה לא שייך כי אם במצוה דאורית' אבל לא במצוה דרבנן אמנם באמת גוף הספק הנ"ל אי איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו אינו דאפי' נאמר דאין החכמים יכולים להטיל איסור על החפץ עכ"ז כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים א"כ אחרי שאסרו חכמים את הדבר הנה הקב"ה מסכים על האיסור וא"כ שוב רצונו ית' שלא יאכל הדבר ההוא וא"כ כיון שהדבר ההוא מרוחק מרצונו ית' אשר לו הארץ ומלואה ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וממילא חל עליו תיעוב מפאת ריחוקו מקדושת רצון המקום ית' וה"ה להיפוך במצוה דרבנן אחרי שציוו חכמים לעשות כך וכך הנה הקב"ה מסכים על דבריהם וכיון שכן שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו ית' ואז ממילא חל על החפץ קדושה כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית' כמו שחל על החפץ קדושה בהקצותו למצוה דאוריתא כי כיון שהוקצה הדבר לעשות בו רצון המקום יתעל' הנה נתקרב הדבר בזה אל קדושת רצונו ית' והקרוב אליו הוא הקדוש ממילא וע' בחולין ד"ס ע"א דקאמר בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות וכו' מיד כל אחד ואחד (מן הדשאים) יצא למינו באילנות נאמר למינהו עץ עושה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינהו אבל ביציאתם נאמר ומזריע זרע למינהו) וכו' בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו (שיתחייב משום כלאים) כיון דלא כתב בהו למינהו (בצוואה) לא מיחייב או דילמא כיון דהסכים אידייהו כמאן דכתי' בהו למינהו דמיא עכסה"ג וברש"י ד"ה כיון דהסכים אידייהו הקב"ה הסכים על ידם עכ"ל ומבואר בזה דכיון דהקב"ה הסכים על ידם ע"כ הוי כאילו כתוב בהדיא למינהו א"כ גם בדברי חכמים כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים כמאן דכתיבי בהדיא דמיין ושבים להיות מצוה דאוריתא ושפיר יש להם מבוא בעצמות החפץ כאשר למצוות