אתוון דאורייתא נד

לעולם מפאת דדנין הפקעת וכו' ג"כ איננו צודק דרק בסבה המונעת איזה חלות בעצמיות כגון זנות דסוטה המוכע תפיסת קידושין לא מפאת דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ורק שגזה"כ היא שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אזי סבה זאת ג"כ בכוחו להפקיע קידושין ההיותם מכבר ס חסרון זמן בבהמה דאינו מתנגד לתפיסת ההקדש בעצמיותו ורק מפאת שאסור להקדיש מחוסר זמן ממילא אין הקדש חל הואיל והאדם עבר אמימרא דרחמנא בהקדש זה ע"כ אין מעשהו מועלת א"כ ממילא בהקדיש עובר במעי אמו בהיתר שפיר ראוי שיהי' ההקדש קיים גם בצאתו לאויר העולם כיון שאין שום עבירה בהקדש זה והחסרון זמן בעצמותו הרי לא מצינו סיתנגד למציאות התקדש ודו"ק. (יב) במקואות פ"ג מ"א ר' יוסי אומר ב' מקוואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשירים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין מים שאובין ונחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול ר' יהושע מכשיר שהי' ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו לו ג' לוגין וחסר אפי' קורטוב כשר מפני שחסרו לו ג' לוגין וכו' עכ"ל המשנה וי"ל ג"כ דר' יוסי ור' יהושע נחלקו בזה דלר' יהושע כ' היכי דאין מקוה נפסלת מתחלה כ"א בג' לוגין ה"נ אם כבר נפסלה הפסול מסתלק אם נחסר אח"כ משיעור ג' לוגין וכסברת רש"י הנ"ל ור' יוסי סובר דאם כבר נקרא עליו שם פסול אז אינו נטהר עי"כ דיש חילוק בין התחלת הפסול להסרת תפסול וכדעת התוס' הנ"ל והרי פלוגתא זו דומה להנך דוכתי שהבאתי למעלה דמחלקינן בהו בין פחות מכשיעור שהי' כן מעודו לבין היכא שהי' שיעור מתחלה ואח"כ נפחת. יג) עיין בירושלמי קידושין פ"א וסוף הלכה א' דאיבעי לי' בעבד עברי שמסר לו רבו שפחה כנענית שקונה אותה לענין שנאסרת לעלמא באיסור דשפחה חרופה) אשר היא במלקות ובועלה באשם) למ"ד דשפחה חרופה בשפחה כנענית המאורסה לע"ע הכתוב מדבר וקמיבעי לי' התם אם היא קונה את עצמה ע"י השלים שש שלו ר"ל דכשהעבד יוצא בשש ונעשה בן חורין אם אין צריכה גט ממנו וניתרת ממילא יעויש"ה ובפ"מ ובק"ע שם לא ראיתי שיבארו סברת האיבעי' ונלענ"ד פשוט דאיבעי' הנ"ל היא היא מחלוקת רש"י ותוס' יבמות הנ"ל דנחלקו בסוטה אם נפקעין הקידושין דהעיקרא אילו היינו אומרים שאין קידושין תופסין בה דהתם בירושלמי נמי נהי דאינה קנוי' להעבד לגמרי כמו אשת ישראל עכ"ז יש לו בה ענין אישות כיון שאסורה לעלמא מחמתו היא בלאו ובועלה באשם ואולם לבן חורין הרי אין שום תפיסת קידושין ואישות בשפחה כנענית כלל וכלל. וע"כ שפיר איבעי לי' דהואיל ועתה נעשה ב"ח ע"י יציאתו בשש ואין לו בה עתה שום תפיסת קידושין ע"כ גם האישות דמכבר נפקע ממילא וכדעת רש"י הנ"ל א"ד אין נפקע וכדעת התוס' הנ"ל וז"פ י"ד) ע' יבמות די"ח ע"ב ד"ה שומרת) שכ' דאם קידש אשה ונפלה אח"כ אחותה ליבום אזי מותר באשתו ואין בה משום אחות זקוקתו דאין זיקה חלה עליו כלל הואיל ואחותה מקודשת לו מכבר משא"כ כשנפלה לו אשה לייבום וקידש אח"כ אחותה אז אין בכח הקידושין להפקיע הזיקה ואשתו אסורה לו משום אחות זקוקתו עד שתתייבם היבמה מאחד משארי האחין או תחלוץ עש"ה וא"כ זהו ג"כ היפוך דעת רש"י הנ"ל דלרש"י ראוי לומר דכמו שאין זיקה חלה אם אחותה מקודשת לו ה"ה דראוי שתופקע ע"י קידושי אחותה ומה גם דזיקה הרי היא עצמה רק ענין אישות וכמבואר ביבמות שם די"ח ע"ב) דלר' אושעיא אליבא דר"ש זיקה ככנוסה דמיא ע"ש ואפי' למ"ד דלאו ככנוסה דמיא עכ"ז הזיקה היא רק ענין אישות שבינה ובין היבם וכמ"ש בכלל הקדום וא"כ כי היב דלרש"י הנ"ל אמרי' בסוטה דע"י שזינתה ואין אישות חלה בה מעתה ע"כ גם האישות דמכבר ראוי שיופקע וכנ"ל א"כ ה"ה בזיקה ראוי לומר כן וכמובן מיהו י"ל דכוונת אתוס' דיבמות די"ח ע"ב(הנ"ל איננו לומר דכיון דזיקה קדמה לקידושין ע"כ אין בכח הקידושין להפקיע הזיקה כ"א הטעם הוא דהואיל והית' היבמה כבר זקוקה לו ועל כן הרי הי' אסור לו מדרבנן לקדש אחותה וע"כ קידושי איסור אין בכחם להפקיע הזיקה ושפיר גם רש"י יודה לזה דהא דקידושין דמכבר אינם מניחים הזיקה לחול כלל היינו רק מפני שהיו הקידושין בהיתר שהרי קידש לפני נפילת היבמה לייבום ועל כן לא שייכא כאן סברא דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות כיון דבאופן כזה שקידש עכשיו דהיינו קידושין שיש בם איסור זיקה מאן לימא לן שבכחם להפקיע היכא שהי' הקידושין מכבר ולשון התוס' עצמם ביבמות שם די"ח ע"ב מוכח דמפאת האיסור אשר בהקידושין קאתי עלה דמש"ה אין בהחם להפקיע הזיקה עש"ה וכן מצינו סברא זאת בש"ס עצמו ביבמות דכ"ט ע"ב דקאמר דמאמר דהיתירא דחי (את אחותה מייבום) מאמר דאיסורא לא דחי עש"ה. טו) ע' בעירובין דכ"ט ע"ב ובנדרים דע"ו ע"א) דאמר ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תומכר ע"כ ומדעושין ק"ו מזה מוכח להדיא דיותר קל הוא המנעת חלות מהפקעת חלות וא"כ ממילא דאין לדון הפקעת וכו' מהמנעת וכו' וצע"ק

כלל י בו יבואר מהו איסור חפצא ומהו איסור גברא

האחרונים ז"ל בספריהם האריכו בחידוש סברא דכל איסורים זמניים כאיסור עשיית מלאכה בשבתות וי"ט וכדומה אך איסורי גברא הן והמעשה בעצמותה מותרת ודייקו לה מירושלמי שבת פרק האורג דמחלק בין מצה גזולה דאין יוצא בה ידי חובתו לקורע בשבת דיצא ידי קריעה וקאמר תמן (במצה גזולה) הוא גופה עבירה ברם הכא (בקורע בשבת) איהו הוא דקעבר עכ"ל ולענד"כ דהש"ס דידן חולק על הכלל הזה דבש"ס ברכות דנ"ג ע"א איתא דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת ממלאכת עבירה יעוי"ש והשתא אי נימא דהמעשה בעצמותה מותרת במלאכת שבת ורק שהאדם הוא העובר א"כ אם העכו"ם שאינו מצווה על השבת עשה מלאכה בשבת שוב הוי היתר לגמרי מכל צד הן מפאת המעשה בעצמותה והן מפאת העושה וא"כ מדוע חשיב מלאכת עבירה ועל כרחך דהמעשה בעצמותה הוי איסור במלאכת שבת וע"כ עכו"ם שהדליק נר בשבת נהי שאין העכו"ם עובר עכ"ז ההדלקה בעצמותה הוי מעשה אסורה ומתועבת ושפיר חשיבא ג מלאכת עבירה וע"ע בתוי"ט שבת פ"ז מ"ב ד"ה הזורע שכ' וז"ל קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות ה"ל למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותם עכ"ל כוונתו להקשות אהא דתנן במתני' שם אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו' דלפי הלשון אבות מלאכות ה"ל למיתני הזריעה והחרישה וכן כולם בלשון שם דבר ולא ה"ל למיתני הזורע והחורש וכו' ואולם אם נאמר כדעת האחרונים הנ"ל דמלאכת שבת הוי רק איסור גברא א"כ י"ל דהתנא השמיענו זה באמת דהזריעה, והחרישה וכן כל המלאכות בעצמותם אינם אסורים רק שאדם הזורע והחורש כו' הוא העובר ושהם רק איסורי גברא וכנ"ל ולמטרה הכוונה הזאת שפיר שנה הזורע. והחורש וכו' ולא הזריעה והחרישה ודו"ק וע"ע בש"ס שבת דקל"ז ע"א