אתוון דאורייתא נג

דאפי' באוכל טמא כביצה שנחתך ואין עוד שום חלק שיהי' כביצה עכ"ז טמא דבשום פנים אין האוכל נטהר ע"י שבירה וכמובן וצ"ל דהתוספתא הנ"ל חולקת על דרש הת"כ הנ"ל ועי"ל דכשנחלקה הכביצה לחצאים או לחלקים יותר קטנים שעדיין עכ"פ הכביצה אוכל טמא בעולם אלא שהוא שבור וחתוך ואיננו מצורף ומחובר ע"כ כיון שמתחלה הי' מצורף לא פקע טומאתו וכה"ג הוא דאימעוט מאותו תשבורו דאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה דהיינו בגוונא שהכביצה עדיין כאן אלא שהיא שבורה וחתוכה ובלתי מחוברת משא"כ בגוונא דתוספתא הנ"ל דמיירי שצמקה הכביצה ואין עתה עוד כביצה במציאות כלל ע"כ שפיר נטהר ואין כאן סתירה כלל בין הת"כ להתוספתא ודו"ק וזה נראה עיקר. מ) בב"ק דק"ג ע"א במשנה הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי וכו' מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו ובתוס' שם דק"ד ע"ב ד"ה חוץ כתבו וז"ל תימא אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן ש"פ ממילא משמע דפחות מש"פ לא עכ"ל והנה אם נאמר דאין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות א"כ לק"מ דמרישא הא משמע רק דאם גזל פמש"פ אינו חייב ליליך אחריו וא"כ אין לדקדק מזה עדיין דאם גזל ש"פ דכבר חל החיוב ומחל אח"כ מקצת ונשאר פמש"פ שיופקע החיוב מפמש"פ הנשאר כמו שאין חל על פמש"פ ושפיר הוכרח איפוא לשנות בסיפא דאם מחל ע"ז וע"ז חוץ מפמש"פ בקרן דא"צ לילך אחריו וכמובן ושוב ראיתי בתוס' ר' עקיבא במשניות שם שהביא כן באמת לתרץ קושית התוס' הנ"ל בשם הש"מ שהביא כן בשם הרא"ש ושכ"כ גם הת"ח עש"ה ונהניתי שכוונתי לדעתם הגדולה ועכ"פ מדהקשו התוס' הנ"ל כן והניחו בתימא מוכח דסבירא להו בפשיטות דדנין הפקעת וכו' וזה סותר איפוא לדבריהם ביבמות הנ"ל דס"ל בהדיא איפכא וצ"ע (י) ראיתי ברמב"ם בפי' המשניות במס' מעשר שני פ"ד מ"ח שכ' שהמניח מעות מע"ש ואוכל עליהם אז אם לא נשאר מהם רק פחות מפרוטה שלא אכל עוד עליו אזי הפחות מפרוטה ההוא יוצא מעצמו לחולין יעויש"ה והדבר לכאורה מחוסר הבנה דהא כיון דהמעות כבר היו קדושים בקדושת מע"ש במה נפקע איפוא קדושת הפחות מפרוטה ההוא שנשאר עוד מהם אולם אם נאמר דס"ל להרמב"ם כדעת רש"י הנ"ל דדנין, הפקעת וכו' ניחא וזה לפי המבואר בש"ס ב"מ דנ"ב ע"א דאין קדושת מע"ש מתחללת על פחות מפרוטה רק על פרוטה יעויש"ה וע"כ כיון דקדושת מע"ש אינו חל על פחות מפרוטה לכן גם כשקדוש כבר ונשאר רק פחות מפרוטה שפיר נפקעת הקדושה ויוצא לחולין וככל הנ"ל (יא) ביבמות דנ"ז ע"א ס"ל לאביי דפצוע דכא כהן שקידש בת ישראל מאכילה בתרומה מפאת שהוא מאכילה ג"כ בלא ידעה (פי' שאם נשא כהן בריא בת ישראל ואכלה כבר בתרומה ואח"כ נעשה הכהן פ"ד אז אם לא בא עלי' משנעשה פ"ד ולא נתחללה אזי אוכלת הלאה בתרומה כמבואר במשנה ריש הערל יעוי"ש) ורבא פליג התם על אביי וס"ל דשאני התם שכבר אכלה וע"כ אין לדון מזה אפ"ד כהן שקידש בת ישראל דלא התחילה מעולם לאכול יעויש"ה וה"ז פלוגתא מפורשת לכאורה אי דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ודו"ק ויש להסביר עוד דאביי ורבא לטעמייהו אזלי וזה לפמ"ש למעלה דמהא דקדושה חלה על עוברין יש ראי' דאין דנין וכו' מדחלה קדושה על עובר ואינו נפקע כשיוצא לאויר העולם ונעשה מחוסר זמן ואילו על מחוסר זמן עצמו אין הקדש חל אמנם זהו רק לרש"י בכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דס"ל דאף בדיעבד אין הקדש חל על מחוסר זמן משא"כ לתוס' זבחים דקי"ד ע"ב דס"ל דאע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ז בדיעבד מהני יעויש"ה א"כ בטלה הראי' הנ"ל וכמובן והנה התוס' בזבחים שם כתבו דהך מילתא אי מחוסר זמן קדוש בדיעבד ראוי שיהי' תלוי במחלוקת אביי ורבא אי כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ יעויש"ה וא"כ רבא לטעמי' דס"ל דכ"מ וכו' לא מהני וא"כ אין הקדש חל על מחוסר זמן אף בדיעבד וא"כ יש ראי' ולימוד לדידי' מהא דקדושה חלה על עוברין דאין דנין הפקעת וכו' וכנ"ל וע"כ שפיר מחלק בסוגי' דיבמות הנ"ל בין היכא שכבר אכלה להיכא שתחילת הקידושין הי' לפ"ד וכנ משא"כ אביי לטעמי' דס"ל דכ"מ וכו' מהני ע"כ שפיר ס"ל ג"כ ביבמות שם דיש לדון נתקדשה לפ"ד מהיכא דנעשה פ"ד אחרי שכבר אכלה וכמובן ודו"ק היטב ועפי"ז יש לנו להבין ג"כ פלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר ביבמות דע"ה ע"א דאמתני' דריש הערל דתנן בה דכהן שנשא אשה ואח"כ נעשה פ"ד אם לא ידעה משנעשה פ"ד ה"ז תאכל בתרומה קאמר שם בגמ' מאן תנא דמשתמרת לביאה פסולה (ממתנת ועומדת לביאה פסולה) אכלה בתרומה א"ר אלעזר במחלוקת שנוי' ור"א ור"ש היא (דפליגי ביבמות דנ"ו ע"ב עם ר"מ באלמנה שנתקדשה לכ"ג או גרושה וחליצה לכ"ה דלר"מ אינה אוכלת בתרומה בהגעת זמן הואיל ומשתמרת לביאה פסולה ולר"א ור"ש אוכלת יעוי"ש) ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר"מ שאני הכי שכבר אכלה וכו' עכ"ל הגמ' והיא זאת הפלוגתא ממש של רבא ואביי דיבמות דנ"ז ע"א הנ"ל וי"ל ג"כ דר' אלעזר ור' יוחנן בזה הטעם עצמו הוא שנחלקו לפי מה דפליגי בתמורה ד"ו ע"א וע"ב (אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינין דלר"א יוצאה ולר"י אינה יוצאה ובעי התם בגמ' לומר דטעמא דר"א משום דס"ל כרבא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ור"י ס"ל כאביי דמהני ודחי דר"י ור"א לאו בסברא פליגי אלא בקראי פליגי יעויש"ה וא"כ לפי מה דדחי הש"ס ומסיק דבקראי פליגי א"כ י"ל דנהפוך הוא דמדאצטריך לר"י קרא לומר דאינה יוצאה וכו' מכלל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ומדאיצטריך קרא לר"א לומר דיוצאה וכו' מכלל דכ"מ וכו' מהני וס"ל לר"י איפוא כרבא ולר"א כאביי וא"כ ר"י לטעמי' שפיר מחלק ביבמות שם בין היכא שכבר אכלה להיכא שבאה לאכול ע"י קידושי עבירה ור"א לטעמי' שפיר לית לי' החילוק הנ"ל וכמובן מכל הנ"ל והנה במחלוקת דר' יוחנן ור' אלעזר י"ל עוד דר"י לטעמי' אזיל דס"ל בתמורה ד"י ע"א דקדושה חלה על עוברין א"כ יש ראי' דאין דנין הפקעת וכו' ור"א י"ל דס"ל כבר פדא שם דאין קדושה חלה על עוברין וא"כ אין ראי' משם ושפיר ס"ל דדנין וכו' אולם לפי דברי התוס' שם ביבמות דנ"ז ע"א ד"ה אביי יעויש"ה מה שהסבירו במחלוקת אביי ורבא הנ"ל אזי אין מחלקותם תלוי' כלל בהא אי דנין הפקעת וכו' וגם מחלוקת דר"י ור"א הנ"ל נראה דאינה תלוי' בזה לפי מה שדייקו התוס' שם לכתוב דטעמא דר"י משום דכשכבר אכלה חשיבי קידושי כשרות דמכבר כאילו הן קיימין עדיין ולא חשיבא משתמרת לביאה פסולה כלל עכ"ל דרק אם גם לר"י חשיבא משתמרת וכו' אלא דס"ל דרק תחלת הקידושין כשהם בשימור לביאה פסולה אין בכחם להאכיל בתרומה משא"כ כשנעשית אח"כ משתמרת וכו' אזי אין בכח השימור להפקיע כח ההאכלה בתרומה אזי שפיר יש לדקדק מזה דס"ל לר"י דאין דנין הפקעת וכו' וכמובן משא"כ לפמ"ש התוס' דכשכבר אכלה לא חשיבא משתמרת וכו' כלל א"כ אין ראי' כלל וכמובן ודו"ק היטב. ועוד נתיישבתי שמה שכתבתי דאי מקדיש מחוסר זמן לא מהני מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ אז ראוי שהקדש עובר יופקע בצאתו