אתוון דאורייתא מט

מזה וראיתי להעיר בענין זה מאיזה מקומות בס"ד ואלה המה א) (בבכורות ד"ד ע"ב איתא איתמר ר' יוחנן אנר חדשו בכורות במדבר ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר בכורים שנולדו במדבר לא היו קדושים בקדושת בכורה) רי"א קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו דכתי' קדש לי כל בכור ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתי' והי' כי יביאך וכתי' בתרי' והעברת אלמא דמעיקרא לא קדוש איתיבי' ר' יוחנן לר"ל (מהא דתנן) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות (אלמא דבכורים שבמדבר הי' להם קדושת בכורה) אמר לי' באותן שיצאו ממצרים (אותם בכורים שיצאו ממצרים הוא שעבדו עבודה ולא הבכורים שנולדו במדבר) ה"נ מסתברא דאלת"ה בן שנה בר מיעבד עבודה הוא (בתמי' ומשעה שיצאו ממצרים עד שהוקם המשכן הרי הי' רק שנה אחת) ודקארי לה מאי קארי לה הכא קא קשי' לי' אי אמרת בשלמא דלא פסק קדושתיהו (לא פסקה קדושת בכורה במדבר עלהוקדש בכורים שנולדו שם) הנך דמעיקרא נמי לא פקעה קדושתיהו אלא אי אמרת דפסק קדושתיהו הנך דמעיקרא נמי פקעה קדושתיהו ואידך דקדוש קדוש ודלא קדוש לא קדוש עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר' יוחנן ור"ל נחלקו בסברא זאת דר"י ס"ל דיש ללמוד הפקעת חלות דמכבר מהמנעת חלות מחדש וע"כ אילו לא קידשו בכורות במדבר הי' ראוי שתופקע שם קדושת הבכורים שיצאו ממצרים ג"כ ור"ל ס"ל דנהי דקדושת בכורה אינה חלה מחדש במדבר עכ"ז הקדוש מכבר קדוש ואין קדושתו נפקע. ב) בתמורה ד"י ע"א איתא איתמר בר פדא אמר אין קדושה חלה על עוברין ור' יוחנן אמר קדושה חלה על עוברין וכו' ופי' רש"י שאם הקדיש עובר במעי בהמה ואח"כ נולד יכול להקריבו מכח ההקדש הקדום וא"צ להקדישו מחדש יעוי"ש וק"ל לפי המבואר ברש"י בכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דאין קדושה חלה על מחוסר זמן כלל ע"ש א"כ ה"ה בהקדיש עובר נמי כשיוצא לאויר העולם ראוי שיופקע קדושתו כיון שא"א שתחול אז ובשלמא לדעת התוס' זבחים דקי"ד ע"ב ד"ה היתיר דאע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ז בדיעבד קדוש יעוי"ש ניחא משא"כ לרש"י בכורות הנ"ל דגם בדיעבד אינו קדוש שפיר קשה והרי רש"י ז"ל עצמו הוא הסובר בסוגי' דיבמות הנ"ל סברא זאת דדבר המעכב הקידושין מפקיע ג"כ הקידושין דמכבר וא"כ גם כאן ראוי שנאמר כן וביותר קשה מה שר' יוחנן הוא הוא הסובר כאן דקדושה חלה על עוברין והרי ר' יוחנן עצמו הוא הסובר בסוגי' ,דבכורות ד"ד ע"ב הנ"ל סברא זאת דיש ללמוד הפקעת חלות מהאנעת חלות וכנ"ל והנה התוס' שם בתמורה ד"ה ואזדו כתבו בסוף הדיבור וז"ל וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על עוברין הא אמרי' דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן פרק כיצד מערימין תנן המבכרת שהית' מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר הרי הוא עולה אלמא דאפי' לכתחלה מצי מקדיש לי' ומאי שנא ממחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש לי' ומייתי לי' בבכורות די"ד ע"ב) מקרא עכ"ל כוונתם בזה להקשות דאיך מותר להקדיש עובר הרי הוא ג"כ בכלל מחוסר זמן שהרי הוא לפני ח' ללידתו ותירצו דגזה"כ הוא דשרי להקדישו בעודו עובר ורק אחרי לידתו נוהג איסור מחוסר זמן עד ח' ללידתו ואם שלא ידעתי כוונתם בסוגי)דבכורות דבכורות די"ד ע"ב שהביאו דשם מייתי רק עקרא דולדות קדשים קדשו אגב אמן ממילא וא"כ אכתי איך אפשר ללמוד מזה שמותר להקדיש עובר בידים עכ"ז אפי' נימא דאפשר ללמוד משם דמותר להקדיש עובר מכל מקום קושיתנו עדיין במק"ע דנהי דשרי להקדישו וליכא איסור בהקדישו עכ"ז מניין לנו שלא תופקע קדושתו כשיוצא לאויר העולם ונעשה מחוסר זמן שאין קדושה חלה אז עליו ואפי' שגם זה יש ללמוד מגזה"כ הנ"ל דכמו דשרי להקדישו ה"ה בהקדש שלו עומד בתקפו ואינו נפקע ואכ"מ ג בזה עכ"ז עדיין קשה דא"כ ראוי שנלמוד מכאן אנו דאין ללמוד הפקעת חלות מהמנעת חלות כיון דחיזנן דחסרון זמן מונע חלות הקדם מחדש ואעפ"כ אין בכוחו להפקיע הקדש דמכבר ומדוע סבירא לי' לרש"י הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וצ"ע. ג) ק"ל ממשנה ערוכה בבכורות די"ד ע"א ועוד בכמה דוכתי דמבואר שם דיש חילוק בין מקדיש בע"מ לבין בהמה שקדם הקדושה את מומה לכמה מילי יעויש"ה ואמאי הא לדעת רש"י יבמות הנ"ל ראוי שכמו שמום מונע חידוש הקדושה לדברים הנשנים שם כן בהמת הקדש שנולד בה מום ראוי שיפקיע המום את הקדושה לענין הדברים ההם וצ"ע ד) ק"ל מש"ס)כריתות דכ"א ע"א דפריך ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא (מה שמחשב להאכיל לכלב לאו מחשבה היא לשווי' אוכל לענין טומאת אוכלין) והתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מאכילת כלב ומשני ההוא לאסוקי טומאה מינה דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לי' טומאה חזי לאדם בעי' וכו' עכ"ל הגמ' ותיקשי ג"כ דכמו דאין יורד לתורת טומאה אם לא חזי לאדם ה"ה דאפי' הי' חזי לאדם ואח"כ נפסל מאכילת אדם ראוי, שיופקע ממנו תורת טומאה אולם, בפסחים דמ"ה ע"ב) ס"ל לר' נתן באמת כן דאפי' כשהי' ראוי לאדם אם נפסל אח"כ מאכילת אדם אינו מטמא עש"ה וי"ל דר' נתן ורבנן באמת בהאי סברא קמיפלגי דר' נתן ס"ל כסברת רש"י הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ורבנן ס"ל כסברת התוס' הנ"ל דאין דנין זה מזה וכמובן. ה) בבכורות דכ"ג ע"ב) איתא בר פדא אמר טומאה חומרה דנבילה לטמא במשא) עד לגר וטומאה קלה (לטמא במגע) עד לכלב (לטומאה חמורה בעי' שתהי' ראוי' לגר ולטומאה קלה אפי' בראוי' לכלב לבד ולא לאדם מטמאה) ור' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתי' לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' הראוי' לגר קרוי' נבילה ושאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ופירש"י ד"ה למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ת"ל כגון שנשתברו איברי' מחיים והתליע ההיא אע"ג דחזי' לכלב לא מטמא במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתה לה טומאת משא תו לא סליק מיני' עד שתפסל מכלב עכ"ל וא"כ תקשה נמי דכמו דבהסריחה מעיקרא אין חל עלי' טומאת משא ה"ה דכשהית' ראוי' לגר ונפסלה אח"כ מאכילת גר ראוי שיופקע טומאתה ומיהו י"ל דכיון דר' יוחנן הוא הסובר דאחד זו ואחד זו עד לכלב א"כ ר' יוחנן לטעמי' אזיל דס"ל (בתמורה ד"י ע"א דקדושה חלה על עוברין וא"כ יש ללמוד משם דאין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וכמ"ש למעלה וע"כ שפיר מחלק בין הסריחה מעיקרא לנפסלה אח"כ אולם לפי"ז יוקשה דא"כ מדוע הוצרכה הגמ' לומר לבר פדא דטעמא דידי' משום דהסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי דעפרא בעלמא תוא דדבר זה אי אין צריך קרא למעט סרוח' מעיקר' הרי במחלוקת תנאים היא שנוי' בע"ז דף ס"ז לענין איסור וכ"ש לענין טומאה דיש יותר סברא להצריך עיעום לסרוחה מעיקרא משום דמצינו שרץ ושכבת זרע וזיבה דמטמאין אעפ"י שאינם אוכל כלל וכמ"ש התוס' שם