אתוון דאורייתא מז

ליבם ע"י ביאת זכות אולם הא דהלו לה שמואל בהא אי הרי היא כאשה איש או אינה כאשה עדיין אינו מדוקדק דהא לתרווייהו הרי היא כא"א אלא דלרב האישות היא בינה ליבם ולשמואל הוא בינה לבעל ולא בינה ליבם והכי הל"ל רב אמר הרי היא כא"א ליבם ושמואל אמר אינה כפ"א ליבם ומדאמרו סתם הרי היא כא"א ואינה כא"א מוכח דלרב איסורה מכח אישות ולשמואל איסורה איסור ביאה גרידא הוא ולא מכח עניין אישות כלל וכמו שכתבתי ראשונה ועיין בס' קצה"ח סי' קפ"ח) שכ' לחלק בין שליח הנותן גט לאחר מיתת הבעל דקי"ל אין גט לאחר מיתה ובין נשתטה הבעל לפני נתינת השליח עש"ם שכ' לחלק דבמיתת הבעל פקע האישות ונתחדשה זיקת ייבום ואין עוד אל הגט על מה לחול שהרי אין כאן אישות עוד בינה לבעל מש"ה ואולם לפי מה שצידדנו פה לומר דאיסור יבמה לשוק הוא מפאת הבעל עדיין שלא סר אישות הבעל לגמרי כשיש יבם רק ניתק ממיתה ללאו וגזה"כ הוא אלא שהיבם בכחו לגמור האישות הזה ע"י ביאתו או להפקיעה ע"י חליצה וא"כ עכ"פ כיון שיש עוד אישות בינה לבעל ומכח זה היא אסורה לעלמא שפיר יש אל הגט על מה לחול ולהפקיע מקצת האישות הזה אשר נשאר עוד אלא דכיון שמת הבעל סר כח המשלח ואין כאן משלח וא"כ ה"ה בנשתטה הבעל ואין ראוי לגרש הרי ג"כ סר כח המשלח ודמי שפיר לנשתטה ודו"ק

ודע כי אין להקשות דהיאך אפשר לומר דאסור יבמה לשוק הוא מפאת שנשאר עדיין אישות הבעל במקצת הרי כיון שמת הבעל הלך לו ואיננו היאך אפשר שיהי' אישות בינה לבינו הרי מת ואין כאן בעל דז"א דהא לולי ילפינן מקרא בקידושין די"ג ע"ב דמיתת הבעל מתיר לעלמא היינו אומרים מסברא דאין מתיר כלל וכדפריך התם אמתני' דאשה קונה את עצמה במיתת הבעל מנא לן ויליף לי' שם מקרא ע"ש אלמא דלולי הכתוב ה"א דגם לאחר מיתת הבעל נחשבת כאשתו אלא דמיתת הבעל מתיר מגזה"כ וא"כ שפיר ניתן להאמר שמה שאסרה תורה יבמה לשוק היינו משום שכשיש יבם גזה"כ הוא שאין מיתת הבעל מתירתה רק מקליש את האישות ממיתה ללאו ואיסורה עדיין מכח אישות הבעל וכמ"ש וכבר הבאתי מקצת הסוגי' דקידושין י"ג ב' הנ"ל בתחלת דברינו פה וע"ע ביבמות דנ"ה ע"ב) דקאמר דשכבת זרע דכתי' באשת איש אתי למעוטי משמש מתה דסד"א דהואיל ולאחר מיתה נמי איקרי שארו אימא לחייב עלה באשת איש קמ"ל וע"ש בתוד"ה לאחר מיתה נמי איקרי שארו עש"ה ומבואר בזה דלולי הכתוב הייתי סבור שיש אישות בין הבעל ובין האשה גם אחר מיתת האשה וא"כ שפיר י"ל דביבמה גזרה תורה כן באמת שישאר אישות הבעל גם אחר מיתת הבעל וכנ"ל וע"ע כתובות דק"ג ע"ב ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם וכו' ופריך דאורייתא היא דכתי' כבד את אביך ואת אמך ומשני אשת אב הואי ופריך הא נמי דאורייתא הוא דתני' את אביך זו אשת אביך (פי' דתיבת את אתי לרבות אשת אב) וכו' וגשני ה"מ מחיים (דאב) אבל לאחר מיתה לא עכסה"ג ומוכח מזה דלאחר מיתה איננה נקראת אשתו וי"ל דכיון דגזרה תורה דמיתת הבעל מתיר את האשה לעלמא א"כ חזינן מזה דגזה"כ הוא שנסתלק אישות הבעל ע"י מיתתו וע"כ ממילא גם לענין כיבוד הרי איננה עחה אשת האב אבל לעניין יבמה שפיר י"ל דהגזה"כ הוא להיפוך וכנ"ל אולם לענין איסור ערוה דאשת האב הרי היא אסורה גם לאחר מיתת האב וא"כ יש לעיין עדיין דמאי חזית לומר דמגו דלעניין אשת איש אינה אספו ה"ה לעניין כיבוד אדרבה נימא דמגו דלעניין איסור אשת אב הוי אשתו ע"כ גם לענין כיבוד חשיבא כאשתו וע' בספר שיטה מקובצת על כריתות הנדפס מחדש ד"ב ע"א שכ' וז"ל ואע"ג דתנא אם ואשת אביו (במשנה שם) והם זו נכלל זו היינו משום דאינו חייב על אשת אביו לאחר מיתה וחייב משום אב עכ"ל וצע"ג שמפורש בסנהדרין דכ"ג ע"א ודנרד ע"א שאין חילוק באשת אב בין מחיים דאב בין מיתת האב וכ"כ הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ"ב ה"ו ע"ש ואולם לענין איסור עריות הנאסרות ע"י קידושין כגון אשת אב וכדומה דאסירי אפי' לאחר מיתה יש להסתפק באמת אם טעם האיסור לפי שגם אחרי מיתה יש להסתפק אכתי היא אשתו לעניין שתיאסר בקרוביו או דילמא האיסור הוא רק מפאת שהית' פעם אחת אשתו אבל עתה באמת אין עוד שום אישות כלל בינו לבינה ואם נאמר כן אזי שפיר ראוי לפטור מכיבוד אשת אב לאחר מיתה האב כיון שעתה איננה עוד אשתו לשום דבר שמה שאסורה לבניו משום אשת אב הוא רק מפאת שהית' מתחלה אשת אב אבל לא מפאת אישות דהשתא ולפי"ז הא דמצריך בש"ס קידושין י"ג ב' הנ"ל קרא שיהי' מיתת הבעל מתיר י"ל ג"כ דאין הכוונה דלולי קרא יש לנו לומר שאישות הבעל ישנו עדיין גם לאחר מיתה כ"א הכוונה הוא דלולי קרא יש לנו לדמות אשת איש לכל עריות הנאסרות ע"י קידושין דאסירי גם אחרי מיתה מפאת שהית' פעם אשתו דה"נ ראוי שתהי' אסורה לעולם מפאת שהית' פעם אשת איש ואולם מש"ס דיבמות נ"ה ב' הנ"ל מוכח להדיא דלולי קרא דשכבת זרע ה"א דגם לאחר מיתת האשה, חשיבא אשתו וגם אם נאמר דכוונת הש"ס קידושין י"ג ב') הוא עד"ז עכ"ז מה שצידדנו למעלה לומר דאיסור יבמה לשוק הוא מפאת אישות הבעל שפיר במקומו עומד דכמו שמיתת הבעל לא הי' ראוי שיתיר מסברא לולי הגזה"כ והיינו אוסרין אותה מפאת שהית' פעם אשת איש ה"נ ביבמה י"ל דגזרה תורה שתהי' אסורה לעולם מפאת האישות אשר הי' בינה לבעל בעודו חי ואמנם אם נאמר כן אזי שוב שפיר יתכנו דברי הקצוה"ח אשר הבאתי למעלה דכיון דעתה עכ"פ אין עוד אישות א"כ שפיר א"א לגט לחול כלל כיון שגט הוא ספר כריתות וכפירוש חכז"ל שהוא דבר הכורת בינו לבינה וא"כ שייך רק חלות הגט כשיש ביניהם קשר אישות שאז הגט כורת את הקשר הזה ומנתקו משא"כ כאן שאין עוד אישות כלל ע"כ נהי דאיסורא לעלמא מכח האישות שהי' כבר עכ"ז הרי אין לגט על מה לחול ולעשות מעשה הכריתות כיון שעתה אין עוד קשר אישות כלל אשר יכרתנו הגט ודו"ק:

ועיין בש"ס יבמות די"ז ע"ב(דר' יהודה אמר התם דשומרת יבם שמתה אסור באמה ופריך הש"ס אלמא קסבר יש זיקה (זיקת ייבום הויא ככנוסה מדרבנן ואוסרת אמה על היבם משום חמותו) ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה וכו' ומשני אי אמר הכי ה"א ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה עכ"ל הגמ' ומוכח דאיסור חמותו לאחר מיתת אשתו היא רק מפאת דעדיין חשיבא אשתו גם אחרי מיתתה דאין לומר דהאיסור רק מפאת שהית' אשתו בחיי' אבל ו איננה אשתו עוד דא"כ מאי האי דקאמר דה"א דלאחר ומיתה פקעה זיקה ומה בכך דפקעה הזיקה הרי גם בחמותו דאורייתא פקע האישות של האשה אחרי מיתתה ואעפ"כ הוא אסור בחמותו גם לאחר מיתת אשתו ועל כרחך דאיסור חמותו לאחר מיתה הוא רק מפאת דעדיין חשיבא אשתו וע"כ שפיר קאמר דה"א דרק אישות גמור דאורייתא ישנו גם לאחר מיתת האשה ואוסרת אמה עליו משא"כ זיקה שהוא אישות קלוש דרבנן שפיר נפקע ע"י המיתה ולהכי קמ"ל דגם אישות דזיקה לא פקעה בכדי וזה אין לומר דאיסור חמותו לאחר מיתת אשתו הוא באמה