אתוון דאורייתא מג

הואיל ואין בית וע"כ נחשב עצרת רק יום. אחד וא"כ ה"נ דכוותה וא"ל דשאני התם לענין הפסקת אבילות שבעה דכיון דלא נבנה ביהמ"ק בעצרת ולא הי' ראוי להקריב הקרבן בעצרת ע"כ אין לו עוד תשלומין אפי' יבנה הביהמ"ק מיד אחרי העצרת דז"א דלמ"ד דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני יש לו תשלומין וכמבואר בחגיגה ד"ב ע"א א"כ גם כאן שפיר יועיל תשלומין אם ה ביהמ"ק תוך שבעה לעצרת ושפיר ראוי שיוחשב עצרת שבעה גם בזה"ז ועל כרחך לומר דעכ"ז כ"ז שלא נבנה הבית אין דנין תורת וענין ההקרבה כלל וא"כ ה"נ דכוותה ודו"ק היטב [והנה ספק זה אם ענין המזבח נחשב כעת שחרב הבית או לא ולענ"ד שהוא פלוגתא ביבמות דע"ט ע"ב דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים (פי' שבקשו להפקיר העבדות אשר להם דכתי' ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ד') אמר להם רבי חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר ופליגא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאמר רחב"א א"ר יוחנן חלק עדה לעולם אסור חלק מזבח בזמן שביהמ"ק קיים אסור אין ביהמ"ק קיים שרי עכ"ל הגמ' והרי ספק זה פלוגתא מפורשת פה בין רבי לר' יוחנן ודו"ק] אולם קושית הטורי אבן השני' הנ"ל מסוגי' דחגיגה הנ"ל דדריש בה ר"א בהדיא קרא דכי יפליא לענין שאלה בנזירות וודאי מוכרחת לומר דס"ל לר"א דיש שאלה בנזירות ואמנם עכ"פ הועלבו בדברינו אלה לסלק התמיהא אליבא דב"ש שלא מוכרח לומר דלב"ש עדל"ת ועשה דלפי מה שכתבנו גם לב"ש מהני שאלה בנזיר מצורע כיון דאי לא תועיל לא יודחו העשה ול"ת ולא יוכל להביא קרבנותיו כל ימי' ולא הוי הקדש ושוב שפיר מהני וכנ"ל

והנה נתיישבתי עוד כי אחרי העיון גם תירוצינו זה וגם תירוץ השו"ת שואל ומשיב ז"ל הנ"ל במחכ"ת עדיין לא יתכנו שהרי מחלוקת ב"ש וב"ה איתאמרא ג"כ בש"ס בבא בתרא דק"כ ע"א לענין שחוטי חוץ דלב"ה אם שחט קדשים בחוץ מהני שאלה אח"כ שיעשה ההקדש חולין למפרע ויפטר למפרע מעונש של עבירת שחיטה בחוץ ולב"ש לא מהני שאלה מטעמא דאין שאלה בהקדש ע"ש והרי כתבו התוס' בקידושין דכ"ז ע"ב ד"ה מה דשחוטי חוץ הוי כקדשים שמתו דפקעה קדושתם מה"ה ונעשו חולין מה"ת ע"ש וא"כ השתא בשעת שאלה איננו קדשים עוד ואעפ"כ לב"ש לא מהני שאלה משום דבשאלה הרי הוא שואל אהקדש דמעיקרא שהי' מתחלתו הקדש וא"כ ה"נ בנזיר מצורע נהי דהשתא שנצטרע לא הוי הקדש או משום דימי צרעתו אין עולין לו ואינו קדוש אז או משום דע"י הצרעת לא יוכל להביא קרבנותיו ופקע חיוב קרבנות וכנ"ל עכ"ז הרי קודם שנצטרע הי' הקדש וא"כ ראוי שלא יועיל שאלה כמו בשחוטי חוץ הנ"ל ועיין בשבת דכ"ה ע"א דקאמר כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמא כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ופירש"י ותוס' שם הטעם משום דתרומה נמי איקרי קודש דכתי' וכל זר לא יאכל קודש ע"ש ולכאורה קשה ע"ז מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ז מה' תרומות ה"א וז"ל וטמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קודש עכ"ל וא"כ כיון דתרומה טמאה לא איקרי קודש איך ילפי' לה מקדשים וצ"ל ג"כ דכיון דקודם שנטמאת הית' קודש וחל עלי' דין קדשים שתצטרך שריפה לכשתטמא ע"כ אעפ"י שעתה איננה ה קודש שפיר צריכה שריפה וכל שכן שיתכן לומר כן בשאלה שהרי החכם עוקר הנדר מעיקרו והשאלה הוא על תחלת ההקדש וא"כ כיון דאין שאלה בהקדש א"כ נהי דעתה הוא חולין עכ"ז הרי ע"י השאלה יתעקר תחלת ההקדש והשאלה הוא על התחלתה שהית' אז הקדש והרי אין שאלה בהקדש אולם יש ליישב גם זה לפמ"ש בשו"ת מחנה אפרים סי' ה' מה' צדקה דע חרטה אין החכם עוקר מעיקרו רק מכאן ולהבא ורק ע"י פתח הוא דעוקר מעיקרו מש"ה ולפי"ז לק"מ בשחוטי חוץ שרוצה להפטר מעונש ע"י השאלה אמרי ששחט א"כ ההכרח שישאל ע"י פתח להפקיע ההקדש מעיקרו לומר שאגמ"ל שמה ששחט תולין הי' בשעת שחיטה וע"כ זה שפיר א"א לב"ש דס"ל דאין שאלה בהקדש ואם ישאל רק ע"י חרטה שמועלת רק מכאן ולהבא אזי הרי לא יועיל כלל דעדיין לא תהי' שחיטתו בחוץ מעשה היתר למפרע כיון ששחט קודם ששאל והרי הית' קודש אבל כאן בנזיר מצורע שפיר יוכל לשאול ע"י חרטה לעקור הנזירות מכאן ולהבא ויוכל לגלח לצרעתו אחרי השאלה וזה שפיר אפשר גם לב"ש כיון דעתה שנצטרע אינו הקדש א"כ מה שנעקר הנזירות מכאן ולהבא הרי אין נעקר הקדש בזה וע"כ שפיר יש כאן קולא דשאלה גם לב"ש ובהיותי בזה עלה בדעתי ליישב קושית המהרי"ט אלגאזי שם שהקשה בהא דאמרי בפסחים דמ"ו ע"ב לר"א דהואיל אי בעי מחשיל אחלה ממוביל הוא ע"ש ואמאי הא חלה ותרומה איקרי קודש ור"א הרי ס"ל בערכין דאין שאלה בהקדש וכנ"ל ע"ש והיא ג"כ קושית התוי"ט בפסחים שם ובשו"ת והרמ"ע מפאנו סי' ס"ב ע"ש ולפמ"ש ניחא דכיון דבפסחים שם בחלה טמאה איירי וכמבואר במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט א"כ הרי אינה קודש וכדברי הרמב"ם הנ"ל ושפיר מהני שאלה ונהי שהכרחתי מסוגי' דשבת הנ"ל דתרומה אף שנטמאת יש לה דין קודש לענין שריפה ואעפ"י שגוף הקדושה אין עלי' אחרי שנטמאת עכ"ז זהו רק בתרומה שהית' טהורה מעיקרא וחל עלי' דין קדשים כבר וכמו שכתבנו למעלה משא"כ בסוגי' דפסחים הנ"ל דאיירי שנטמאת העיסה והית' החלה טמאה מעיקרה וכמ"ש כיצד מפרישין חלה בטומאה וא"כ לא הית' החלה קודש בשום פעם וע' שפיר אין עלי' דין קודש כלל ושפיר מהני שאלה ומה שצריכה החלה שריפה בסוגי' דפסחים הנ"ל איננו בתורת קדשים וכדברי הש"ס שבת הנ"ל דקאמר כשם שמציה לשרוף הקדשים שנטמאו וכו' רק מחשש תקלה וכמבואר ברש"י ותוס' בשבת שם דשייך נמי שריפה בתרומה טמאה מחשש תקלה ע"ש ודו"ק ובחידושי בסוגי' דהואיל וכו' כתבתי עוד ביישוב קושית הרמ"ע והתוי"ט והמהריט"א הנ"ל וז"ל נלענ"ד דאין ללמוד חלה מהקדש דבהקדש אפשר דטעמא רבתא אית בי' בהא דאין שאלה עועלן בו משא"כ בחלה וזה לפמ"ש הר"ן בנדרים דפ"ה ע"א) לענין האוסר פירותיו על עצמו בהנאה דנעשים הפקר ע"י הנדר וזכה בהם אחר ואח"כ נשאל הנודר על נדריו אי אמרי' דאין שאלה מפקיע קניין האיש שזכה בהם דשאלה בכחה רק להפקיע איסור ולא קניין או דילמא דכיון דאך מפני הקונם נאסרו בהנאה ונעשו כעפר והפקר זכה בם חבירו ע"כ כשהשאלה מפקיע הקונם ממילא נפקע גם הקניין כיון שהקנין בא אך בסבת הנדר יעויש"ה שנחלקו בזה שם הרשב"א והר"ן ז"ל ונראה דלפי"ז יש מקום לומר דבהקדש דעיקר קדושתו בא אך מחמת הקניין שמפני שהוא של גבוה ע"כ הוא קדוש א"כ אפשר דטעמא דאין שאלה בהקדש הוא לפי שאין בשאלה כח להפקיע הקנין וכנ"ל ע"כ ממילא גם הקדושה איננה נפקעת דהקניין הרי הוא סבת הקדושה בהקדש וכמ"ש ולפי"ז בחלה ותרומה דא"א לומר דהקניין הוא סבת הקדושה שהרי הם של כהנים ואילו נכסי כהן בעלמא אין בהם שום קדושה וא"כ על כרחך בחלה ותרומה נהפוך הוא דהתורה גזרה שהתבואה שחל עלי' קדושת תרומה תהי' של כהן א"כ הקדושה היא סיבת