אתוון דאורייתא מא

להיות היתר אף שיש כאן וודאי איסור ולפי"ז יהי' נפשט הספק שנסתפק השואל בשו"ת ח"צ סי' כ"א והובא בפמ"ג ליו"ד ס' ק"ט במשבצות ס"ק ד) ע"ש שנסתפק באשה שנישאת במשאל"ס וילדה ואח"כ בא בעלה אם הוולד ממזר מה"ת הואיל ומה"ת אזלי' בתר רובא ובזאת היתר הי' עש"ה ולפי דברינו אלה הנה יש ראי' ברורה לסברא זאת מסוגי' דב"מ הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י אולם מאופן הראשון הנ"ל עדיין קשה דכיון דרוב ע"ה מעשרין א"כ יש לנו לומר שהדמאי עישרו הע"ה תחלה וא"כ מעשר הדמאי שעישר הוא חולין ואם כן אין למעשר גמור שנתערב שום צירוף דנהי דלענין הדמאי עצמו מחמירין לחוש למיעוט עכ"ז איך ניקל לומר שמעשר הדמאי הזה יהי' לו צירוף עם מעשר וודאי דרבנן וא"כ על כרחך מוכרחין אנו לומר דאפי' אם עישר הע"ה באמה עכ"ז הואיל ואין אנו יודעין מזה ע"כ אכתי הדמאי מחויב חיוב עצמיי במעשר מדרבנן ושפיר הוי מעשר הדמאי מעשר גמור מדרבנן אף אם נתעשר הדמאי תחלה ביד הע"ה ודו"ק היטב והנה כן נראה מבואר עוד בש"ס מנחות דל"א ע"א דמפורש שם דלמ"ד רוב ע"ה מעשרין הן וחיוב דמאי אך מדרבנן הוא אז מותר לעשר מדמאי על טבל וודאי מדרבנן ולא חשיב מפטור על החיוב או מחיוב על הפטור עש"ה והנה שם יוקשה ג"כ בב' האופנים הנ"ל דממ"נ אם לא נתעשר הדמאי ביד הע"ה א"כ הא ה"ל מפריש מן החיוב על הפטור כיון שהדמאי מחויב מדאורייתא ואילו הטבל האחר מחויב רק מדרבנן ואם נתעשר הדמאי ביד הע"ה א"כ שוב הא ה"ל מפריש מן הפטור על החיוב כיון שהדמאי גם מדרבנן פטור ואילו הטבל האחר עכ"פ מדרבנן חייב ועל כרחך צ"ל כמו שכתבתי דדמאי מה"ת אפי' לא נתעשר תחלה ביד הע"ה ג"כ פטור מטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן דחשיב היתר עצמותי מכח זה וכנ"ל ואילו מדרבנן אפי' ואם נתעשר תחלה ביד הע"ה ג"כ חייב דמדרבנן הוא להיפוך איסור עצמותי אפי' אם נתעשר תחלה ביד הע"ה כ"ז שהאוכל אינו יודע שנתעשר וכנ"ל וע"כ שפיר דמאי דומה לגמרי לשאר טבל דרבנן הפטור בוודאי מה"ת ומחויב בוודאי מדרבנן אולם קשה ע"ז מש"ס (ב"מ דכ"ו ע"א) דקאמר בב' מיני דמאי כגון שלקחם מב' בני אדם אזי אסור להפריש מאחד על חבירו דדילמא הע"ה האחד עישר את תבואתו והשני לא עישר וה"ל מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור עש"ה ולפמ"ש מה"ת הרי שניהם פטורים דאפי' אותו שלא נתעשר פטור כיון דמה"ת אזלי' בתר רובא וכנ"ל ומדרבנן הרי אפי' אותו שנתעשר חייב וכנ"ל וא"כ ממ"נ שניהם שוין וכנ"ל ושוב ראיתי שגם המל"מ בה' תרומות פ"ה שוין עמד על סתירת הא דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי להך ( דמנחות דל"א ע"א) הנ"ל דקאמר דשרי לעשר מדמאי על טבל וודאי דרבנן ולא הי' כלום ע"ש ויש לי עוד להאריך בזה בעזה"י ובאתי כעת רק להעיר

כלל ז בענין יש שאלה בנזירות בש"ס (יבמות ד"ה ע"א) מבואר דהא דלא ילפי' מנזיר מצורע דעשה דתגלחת מצורע דחי לעשה ול"ת דנזיר דכתי' קדוש יהי' גדל פרע וכתי' תער לא יעבור וגו' אלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה משום דשאני נזיר דקל שכן ישנו בשאלה ע"ש וק"ל לפי המבואר בנזיר ר"ט ע"א דלב"ש דס"ל דאין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות משום דנזיר נקרא הקדש וכפי' המפרש והיכ' שם משום דכתי' קדוש יהי' ע"ש וא"כ אטו נימא לג ש דעיל"ת ועשה ואין לומר דאה"נ דגדולה מזו מצינו ברש"י מנחות ד"מ ע"א ע"ש שכ' בחד לישנא דב"ש לית להו כלל דין עדל"ת המוסכם בכל הש"ס עש"ה דעכ"ז הא אכתי תיקשי לר' אליעזר דס"ל בערכין דכ"ג ע"א כב"ש דאין שאלה בהקדש ע"ש וא"כ לר"א ג"כ אין שאלה בנזירות וכמו שמדמה להו בש"ס נזיר הנ"ל נזירות והקדש להדדי ולדידי' א"א לומר ג"כ דעדל"ת ועשה שהרי הוא סובר) בפסחים דמ"ו ע"א בדין כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש"י דלקרות לה שם תחלה ולשורפה אח"כ אסור משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ע"ש( ובשבת דכ"ד ע"ב) וכן בפסחים דפ"ד ע"ב מבואר דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו משום דאין עשה דשריפת קדשים דוחה לעשה ול"ת דיו"ט ע"ש וא"כ שפיר קשה וכמובן והנה שמעתי שבס' שו"ת שואל ומשיב נמצאת הקושי' שהקשיתי אליבא דב"ש לחוד ושהוא ז"ל תי' עפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מנזירות דהא דעשה דתגלחת מצורע דחי לאיסור תגלחת דנזירות היינו משום דקי"ל דימי צרעתו אין עולין לו למניין נזירות וע"כ קדושתו מסולקת ממנו אז כיון שאין הימים בכלל ימי מניין הנזירות וע"כ ליכא אז עשה דקדוש יהי' והוי אך ל"ת גרידא דתער לא יעבור וע"כ שפיר עדל"ת כמו בכה"ת ע"ש ולפי"ז גם שאלה שפיר מהני כשהוא מצורע כיון דאינו קדוש אז והוי נזירות גרידא לא הקדש וא"כ אפי' לב"ש שפיר משני דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה עכת ד והנה אין ספרו לפני לעיין בו ואם נאמר שם כן באמת אזי דברים תמוהים המה דהא הש"ס דיבמות הנ"ל על כרחך לית לי' סברא דרמב"ם הנ"ל דאל"כ מאי מקשה כלל בסיגי' דיבמות הנ"ל דנילף מנזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה הא בנזיר מצורע ליכא עשה כלל לסברא הנ"ל וכיון דמקשה כן וס"ל דאפי' בימי צרעתו איכא עשה דקדוש יהי' א"כ הרי שוב סר תירוצו זה ואולם יש לי להחזיק בדברי השו"ת שואל ומשיב הנ"ל ואך לא מטעמי' וזה דבאמת מה שכתבו התוס' בנזיר ד"ט ע"א והמפרש שם דע"כ נזירות דמי להקדש משום דכתי' קדוש יהי' גדל פרע צע"ק דקדוש יהי' קאי רק אשער וכדאמרי' בכל דוכתא דגילוח דנזיר הוי באיסור עשה דקדוש יהי' גדל פרע א"כ אין עניינו קדושה כלל רק איסור גרידא כמו פן תקדש המלאה עם הכרם וכמו כל הנוגע בבשרה יקדש ועיין (בקידושין דנ"ז ע"ב(דיליף להדיא איסור שער נזיר בהנאה, מקרא דקדוש יהי' גדל פרע גידולו יהי' קדוש ע"ש ועוד דאפי' אם הי' ביאורו קדושה ממש עכ"ז כיון דקאי אשערות ולא אגוף הנזיר א"כ איננו ראוי בעבור זה שתקרא כל הנזירות הקדש ואדרבה ראוי לומר דכיון דגוף הנזירות איננו קדושה ע"כ מועיל שאלה אגיף הנזירות וממילא פקעה קדושת השמר גם לב"ש וכעין מה שכתבו התוס' בנזיר דל א ע"ב) דבנדר קרבן והקדישו אח"כ לקיים נדרו ואח"כ נשאל על הנדר אז פקעה קדושת הקרבן גם לב"ש ע"ש. והנה מצאתי ראיתי בסיפרי ובמדרש רבה פרשת נשא דדריש קדוש הוא לד' זו קדושת הגוף קדוש יהי' זו קדושת שער עכ"ל ולפי"ז נלענ"ד דמפאת קרא דקדוש הוא לד' הוא דמדמינן נזירות להקדש כיון דילפי' ממקרא זה דגוף הנזיר קדוש וע"כ באומרו הריני נזיר הוי כאומרו הריני הקדש אלא שזאת הקדושה פרטי' המה אלו האיסורים של גילוח ויין וטומאה ואין פרטי' כשאר הקדש אבל עכ"פ גוף הנזירות הקדש הוא וזה הי' נלענ"ד נכון מאוד לולי דברי התוס' והיופרש הנ"ל ולפי"ז נוכל לומר דזה גם הסוגי' דיבמות הנ"ל ס"ל דבימי צרעתו כיון דאין עולין לו למניינו אז אין הגוף קדוש אבל עכ"ז העשה דקדוש יהי' גדל פרע האוסרת גילוח השערות