אתוון דאורייתא מ

אין ראי' מכאן לשיותר דם הנהפך מעצמו למוש"ק וצע"ק ודע דמה שהבאתי למעלה אות ב' בסס השו"ת פרי"ם להקשות בהא דתני' ( בחולין דק"כ ע"א) הקפה את הדם ואכלו חייב והקשה דל"ל למינקט הקשה ת"ל למינקט נקרש שהרי טבע הדם הוא לקרוש מעצתי אם לא ימרסו בו וכמבואר במשנה יומא נתנו לממרס כדי שלא יקרש וא"כ ת"ל למינקט הדם שנקרש כמו שהוא בטבעו ול"ל למינקט שהקפהו אדם בידים עכת"ק הנה עפ"י המשנה והתוסתפא הנ"ל לק"מ וזה עפמ"ש למעלה דעיקר הרבותא דבריתא דהקפה. את הדם ואכל חייב הוא משום דהו"א דכיון שנשתנה ממשקה לאוכל פקע איסורי' מטעם שינוי ע"ש ולפי"ז שפיר נקטה הבריתא הקפה ולא נקרש דהא כשהקפהו אדם בחווה או באור (ע' (מנחות דכ"א ע"א) א"כ הרי נשתנה ע"י דבר אחר דהיינו ע"י החמה או ע"י האור וכן ע"י מעשה האדם שהקפהו וא"כ זה הרי חשוב שינוי טפי מאילו נקרש מעצמו כטבעו וכמשנה ותוספתא הנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' הבריתא רבותא דאפי' בהקפה דהוי שינוי טפי עכ"ז אין השינוי מתיר ושפיר נקט הקפה ולא נקרש ד) דע דמה שהבאתי למעלה באותיות א' ב' ג' ד' בשם השי"ת הרי"ם ז"ל דיש חילוק בשינוי לענין איסור בין אם השינוי לגריעותא או למעליותא והביא ראי' לזה מש"ס פרק כיצד מברכין דפרי שנשתנה לגריעותא ע"י הבישיל אז לאו במילתי' קאי לענין ברכה משא"כ כשנשתנה למעליותא ע"ש הנה מצינו עוד סברא זאת בש"ס שבת דנ"ב ע"ב) ר' יהודה אומר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל (פי' דכשמשנה כלי וניתקן ע"י השינוי אז אין השינוי מבטלו מתורת כלי לענין טומאה ורק שניי לקלקיל הוא דחשיב שינוי לבטלו) ע"ש וע"ז (בתוס' פסחים דמ"ה ע"ב ד"ה כופת שכתבו דכי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן דשבת הנ"ל לענין טומאה ה"נ דפליגי לענין איסור בל יראה בחמץ חם ביטלו מתורת אוכל ע"י שעשה ממנו כלי כגון כופת שאור שיחדו לישיבה דלר' יהודה אזל לי' איסורי' רק ע"י שינוי לקלקל ולרבנן גם שינוי לתקן חשיב שינוי ע"ש ואין להאריך בזה:

כלל ה בענין סד"א אי מה"ת לחומרא:

(ביומא ריש פרק יות"כ ( פריך על ר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת מגריתא דכל חלב דמרבי' כוי ות"ש ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקאמר ה"נ מסתברא דאלת"ה כוי ספיקא היא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ע"ש והקשו מזה על הרמב"ם ז"ל דס"ל ל דסד"א מותר מה"ת דא"כ שפיר איצטריך קרא לאתויי ספיקא ומאי פרך ונלענ"ד ליישב דהנה הא דלהרמב"ם ז"ל סד"א מותר מה"ת היינו משום דס"ל דהתורה לא דיברה רק מידיעת האדם וכשכתבה נבילה לא תאכלו כיווכה בזה שאם תדע שהבשר הוא נבילה אז לא תאכלנו וכשאינו יודע שהוא נבילה מזה לא דיברה תורה ולא אסרתו וע' חוו"ד סי' ק"י ודבריו נודעים אולם לכאורה הרי גם בספק יש לו ידיעה שהרי יודע הוא שיש להסתפק בו שהוא נבילה וע"כ נראה דדינא דהרמב"ם ז"ל הנ"ל תלוי במחלוקת ר' יוחנן ור"ל ובכריתות די"ח ע"ב) באוכל שני זיתי חלב בזא"ז ונודע לו בנתים ידיעת ספק מאכילה הראשונה אי חשיב העלם אחד או לא וס"ל לר"י שם דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאות דידיעת ספק לאו שמה ידיעה והוי העלם לפד ור"ל ס"ל דמחלקת דידיעת ספק שמה ידיעה והוי ב' העלמות ע"ש ולפי"ז לר"י דס"ל דידיעת ספק לאו שמה ידיעה ע"כ כל סד"א מותר מה"ת ולר"ל דס"ל רשומה ידיעה שפיר אסור מה"ת וע"כ הרמב"ם ז"ל לטעמי' דפסק בפ"ח מה' שננית ה"ח דאין ידיעת ספק מחלק לממחוה דידיעת ספק לאו שמה ידיעה ע"כ בפיר ס"ל דסד"א מיתר מה"ת משא"כ בש"ס יומא הנ"ל דקאי אליבא דר"ל ע"כ שפיר קאמר דע"כ לא נטה ר"ל מסרתי דח"ש מותר מה"ת מכח הבריתא הנ"ל משום דר"ל לטעמי' הי' לו ראי' דהבריתא כיוונה רק לאסמכתא בטלנא דאל"כ כוי ספיקא הוא וכי הנטריך קרא לאתויי ספקא דלר"ל לטעמי' הרי סד"א אסור מה"ת ודו"ק

כלל ו ביאור ענין איסור דמאי

נסתפקתי מה שאסרו חכז"ל דמאי אם האיסור הוא רק חם הע"ה לא עישר גחחת אבל אם הע"ה עישר בחמה אז רף שהאוכל לא ידע שעישר עכ"ז הוי רק כנהניין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שאין שם מעשה עבירה רק מחשבת עביר' וה"נ דכוותה או דינמא כיון שאסרו חכז"ל אכילת דמאי כל זמן שאין יודע רם הע"ה עישר ע"כ ה"ל איסור בעצם אף אם עישר הע"ה כ"ז שהאוכל לא ידע שעישר שר ונראה לפשט ספק זה מש"ס (חולין ד"ו ע"א) דגוסי' התם ר' זירא ור' אסי איקלעי לפונדקא דיאי חייתי לקמיהו בצם המצימקות ביין ר' זירא לא אכל ור' אסי אכל א"ל ר' זירא לר' אסי ונבא חיש מר לתורובית דמאי א"ל לאו אדעתאי שכחתי) א"ר זירא תפשו נזרו על התערובות דמאי ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא רח השתא בהמתן של צדיקם אין הקב"ה מביא תקנה על ידם צדיקים עצמן לכ"ש נפק דק וחשכח דנא גזרו על תערובות דמאי) וכו' עכ"ל הגמ' ונראה מזה דאפי' אם באמת עישר הע ה חת הרואי עכ"ז ה"ל איסור בעצם אם האוכל לא ידע שעישר דאל כ מאי קשיא לי' לר' זירא דהשתא בהמתן של צדיקין וכו' דילמא שמרו מן השמים את ר' אסי המכשיל בחמת והזמינו לו יין כזה אשר עישרו הע"ה באחת וח"כ ליכא רק מחשבת עביר' וא"כ כיון שר' אסי הי' שוגג וכמו שהמר לאו אדעתא א"כ שוב לא הי' שם עביר' ימכשול כנל וא כ מאי קשיא לי' השתא בהמתן וכו' ועל כרחך דמה שלא נודע נכו בני אדם שעישרו הע"ה היי איסור בעצם רך אם עישרו הע"ה בחמת ודו"ק כי היא ראי' מכרחת בעזה"י ועוד נראה רהי' לסברא זאת מש"ס ב"מ דנ"ג ע א דפריך ההם גבי מע"ש פחות מש"פ שנתערב וכיתי מעשר דאית לי' ונצטרפינהו (פ' לחללם יחד בציר ף על המעות דאילו המעשר שנתערב בלחוד אין תופס דמיו הואיל והוא פמש"פ) ומשני דאוריתא ודרבנן לא אצטרפי (פא שהמעשר האחר שיש לו הוא דאוריתא ואילו המעשר שנתערב הוא רק דרבנן דמה"ת ברובא בטל) ופריך וכיתי דמאי (פי' מעשר של דמאי) ומשני רינתז חפי לאתויי וודאי עכסה"ג. ולכאורה מאי פריך וניתי דמאי הא דמאי הוי ספק וא"כ ממ"נ אם עישר הע ה תחלה אים הדמאי וא"כ אין המעשר שעישר הוא אחריו מעשר כלל אפי' מדרבנן וא"כ שוב אין למעשר גמור שנתערב צירה כלל והיאך ודפריק ואם לא עישר הע"ה את הדמאי א"כ ה"ל מעשר הדמאי שעישר הוא מעשר גמור מה"ת וא"כ שוב הרי דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי וגמה יצא מעשר הדמאי לחולין והנה על אופן האחרון הנ"ל י"ל דאפי' אם לא עישר הע"ה את הדמאי עכ"ז הו' מעשר הדמאי שעישר הוא אך מדרבנן דכיון דרוב ע"ה ממשרז תן ומש"ה אזלי' בתר רובא ע"כ ה הדמאי היתר גמור עה"ת חף אם באמת לא עישר כיון שאין אסר יודעין מזה שלא עישר ויש לנו לילך אחרי הרוב סיעשרץ ותוי כמו רובא דאיתא קמן דחד שהרי נטל ונהפך איסור