אתוון דאורייתא לד

אכילה היא ושראוי שיופטר מטעם שלכ"א ולהכי קאמר בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' ר"ל כיון שהוא בעצמו הקפהו א"כ אחשבי' בידים והראה שחשוב הוא אצלו וע"כ שפיר חייב והוא כמו תיבת אחשבי' הרגיל בש"ס ופוסקים ואיני זוכר סברת האחרון הנ"ל בחילוק שבין הקפה להמחה וכו' ומדוע בהמחה לא שייכא סברא דאחשבי' והנה גוף דבריו אלה דהמחה וגמעו הוי שלכ"א מבוארים ברש"י פסחים דל"ה ע"א דאהא דקאמר התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח כ' רש"י ד"ה אין אדם יוצא וז"ל דהא לאו דרך אכילה קאכיל לי' עכ"ל. ואולם דע שעכ"ז גם מה שכתבתי אני דהא דאחשובי אחשבי' הכוונה שהעדיפו נכון הוא בביאור המלות אף שנאמר תיבת אחשבי' כי כמו כן תמצא ברי"ף פרק ערבי פסחים שכ' וז"ל ויין מזוג נמי אחשובי אחשבי' דא"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים הלכך מקדשין עליו עכ"ל והתם הכוונה הוא שהעדיפו ע"י המזיגה כי המזוג טוב לשתי' יותר מן האינו מזוג אשר יקשה לשתות עבור חזקו וכמו שפירש"י בברכות ד"נ ע"ב בפלוגתא דר"א ורבנן הנ"ל ומש"ה מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה דעבור חשיבות הברכה בעי' יין מזוג הטוב לשתי' ולשון הרי"ף הנ"ל הוא ממש כלשון הגמ' ב"ב דצ"ח ע"ב דקאמר אי למעוטי מזוג עלויי עיילי' דא"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וכו' אלא דתחת תיבות עלויי עיילי' שבגמ' כתב הרי"ף חשובי אחשבי' וא"כ מצינו להדיא תיבות אחשובי אחשבי' שהכוונה בם דעלויי עיילי' והעדיפו וא"כ שפיר ניתן להאמר גם כאן בסוגי' דחולין הנ"ל דתיבות אחשובי אחשבי' הכוונה שהעדיפו, והנה בס' שו"ת הרי"ם הנ"ל הקשה דאמאי נקט בברייתא דחולין הנ"ל הקפה את הדם וכו' הל"ל נקרש וכמ"ש במשנה יומא נתנו לממרס כדי שלא יקרש הרי שטבע הדם לקרוש מעצמו אם לא ימרסו בו וא"כ ה"ל למינקט הדם שנקרש כמו שהוא טבעו ולמה נקט שהקפהו בידים עכת"ק אולם לפי מה שכתבתי דבאמת בהקפה ראוי שיופטר כיון שנשתנה שנעשה ממשקה אוכל רק שטעם החיוב הוא הואיל ואישתני למעליותא ולא חשיב שינוי א"כ היכא דאישתני לגריעותא י"ל דפטור באמת וא"כ י"ל שהי' ידוע לחכמים ז"ל דרק בהקפה נשבח הדם אבל בנקרש כגרע ושכך הוא טבע הדם וע"כ שפיר הוכרח לנקוט הקפה וכו' ויש להביא ראי' לזה ממ"ש (בתוספתא פ"ב דטהרות )הדם שקרש לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו עכ"ל אלמא דדם קרוש גרע מצלול דצלול א"צ מחשבה וקרוש צריך מחשבה בשביל שראוי לאכילה רק ע"י הדחק וא"כ לפי מה שפירשנו דהא דקאמר הקפה וכו' אחשובי אחשבי' היינו שהעדיפו הוא לכאורה נגד התוספתא הנ"ל והרמב"ם הביאה בהלכותיו פ"א מה' טומאת אוכלין הי"ט ע"ש ועל כרחך לומר דיש הבדל בין דם שהקפה לדם שקרש מאיליו דהקפה דאיירי מיני' בש"ס חולין הנ"ל עדיף מצלול ודם שקרש דאיירי מיני', בתוספתא גרע ובפרט לפי המבואר במנחות דכ"א ע"א דברייתא דהקפה הנ"ל איירי בהקפה בחמה א"כ לפי המבואר במנחות שם דפ"ז ע"א שחום השמש נותן מתיקות בענבים שנתבשלו בו ע"ש וא"כ יוכל להיות שגם בדם טבעו כן וע"כ אין חידוש כלל הא דהקפה בחמה עדיף מצלול ובקרש מאיליו גרע ושפיר הוכרחה הברייתא דחולין הנ"ל למינקט הקפה וכו' ולא נקרש דבנקרש הרי פטור באמת משום דאישתני לגריעותא

אחרי כתבי זה מצאתי בירושלמי פ"ב ממס' מעשר' שני ה"א עמד על סתירת הברייתות הנ"ל דהיינו ברייתא דהקפה את הדם דחייב וברייתא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומשני דיש חילוק בין איסור לטומאה ע"ש וא"כ מוכרח מירושלמי זה דלא כמו שכתבנו רק דגם דם שהקפה גרע מצלול כמו שקרוש גרע מצלול דאל"כ הרי אין סתירה כלל מברייתא דדם שהקפה לברייתא דדם שקרש ואם שעדיין מקום אתי ליישב גם זה עכ"ז אין להאריך בזה ואכתוב פירוש אחר שנלענ"ד לפרש עוד דברי הגמ' חולין הנ"ל דדם שהקפה אחשובי אחשבי' וזה עפמ"ש התוס' בחולין שם דקושית פגמ' אהמחה וגמעו היינו משום דהוי שתי' ולא אכילה דאע"ג דבעלמא שתי' בכלל אכילה היינו רק בדבר שהי' מתחלתו משקה משא"כ בחלב שאוכל הוא מתחלתו אלא שהוא המחהו ועשאו משקה ע"ש ולפי"ז י"ל דה"ק בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' ר"ל עוד העדיף ענין איסור שבו כי כ"ז היותו צלול לא הי' אסור רק מטעם שתי' בכלל אכילה דבדם כתי' רק אכילה בקרא כל נפש מכם לא תאכל דם וא"כ כ"ז היותו צלול ומשקה לא הי' איסורו מבואר רק נכלל בהכתוב ועתה כשהקפהו ונעשה אוכל א"צ עוד להא דשתי' בכלל אכילה כיון שהוא אכילה ממש ואיסורו מבואר בכתוב אבל המחה את החלב וגמעו אכילה כתי' בי' וליכא פי' דשם נהפוך הוא דכתי' אכילה בקרא ושתייתו איננה אכילה כלל וכלל כיון דבדבר שהוא אוכל מתחלתו אין שתי' בכלל אכילה וכנ"ל ודו"ק

והנה נחזור לענין הראשון להבין הא דדם שבישלו דאינו עובר עליו מטעמא דאינו ראוי לכפרה וכפירש"י במנחות דכ"א פ"א הנ"ל שיא דאינו ראוי לכפרה גופי' הוא משום דנשתנה ע"י הבישול ושינוי פוסל לזריקה וכש"ס בכורות די"ז ע"א מה זבח שלא נשתנה וכו' וכמו שכתבנו למעלה וא"כ טעמא בעי מדוע שינוי פוסל את הדם לזריקה ואילו לענין איסור אין השינוי מתיר את האיסור שבו והוא מותר רק מפאת שבדם אסרה תורה רק כשהוא ראוי לכפרה אבל השינוי בעצם אין מתיר את האיסור שבו והנה דעת הרא"ש פרק כיצד מברכין הוא ג"כ דאין שינוי מתיר איסורין ע"ש וק"ל ע"ז מש"ס ע"ז דמ"ו ע"ב) דבעי התם המשתחוה לקמת חיטים וטחנן מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ע"ש וקשה דמדוע אין שינוי מתיר בשום איסור ואילו באיסור נעבד איבעי לי' לגמ' שיהי' שינוי מתיר ונלענ"ד ליישב עפמ"ש התוס' בקידושין דט"ז ע"ב ד"ה מה לסימנין (וכו' אהא דאיתא התם בגמ' דס"ל לריש לקיש דמיתת האב מוציאה מרשות אדון מק"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ודחי התם בגמ' וקאמר מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת האב שכן לא נשתנה הגוף והקשו שם התוס' דאכתי כל זה אכניס בק"ו ומה סימנין שאעפ"י שנשתנה הגוף אינן מוציאין מרשות אב ואפ"ה מוציאין מרשות אדון מיתת האב שאעפ"י שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ותירצו וז"ל וי"ל דוודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה משום דאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף דלעולם הוא אבי' אחר השינוי כמו קודם השינוי עכ"ל רואין אנו בזה דדבר שהוא עצמיי אז אין מסתלק ע"י שינוי וע"כ ייחוס הבת לאב שהוא ייחוס עצמיי לא מהני בי' שינוי משא"כ ייחוס האמה לאדון שמה שהיא אמתו איננו דבר עצמיי בה ורק