אתוון דאורייתא לא

לא פקע איסור מיני' במה שנעשה אח"כ אינו ראו' לכפרה דבזה גם הראשונים ז"ל מודים דתנאי דראוי לכפרה לא קאי אשעת אכילה כ"א אעיקרו של דם וכנ"ל וא"כ שפיר אצטריכי שני הטעמים גם יחד טעמא דבישול חשיב שינוי וטעמא דאינו ראוי לכפרה ולפי"ז הא דהקפה את הדם ואכלו דחייב דמוקמינן לה במנחות שם בהקפה בחמה דהדר להיות צלול ע"ש ובשו"ת הרי"ם ז"ל שם הוכיח דדבר לח שנתייבש ואפשר שישוב להיות צלול אין היובש נחשב שינוי עש"ה שהוכיח כן מש"ס נדה ע"ב דתנן שם במשנה דשרץ דאין מטמא יבש עכ"ז אם יוכל לשרות עעת לעת ולחזור לכמות שהי' לח אז שפיר מטמא אפי' ביבשותו אלמא דאע"ג דהא דבעי' לח היינו משום דכתי' במותם ודרשי' כעין מותם וכעבואר בגמ' שם דנ"ה ע"א) עכ"ז אם יוכל להיות עוד לח חשיב שפיר כעין מותם וא"כ חזינן דבכה"ג לא חשוב נשתנה רק כעין מה שהי' תחלה עכת"ד ולענ"ד הסברא הזאת מפורשת עוד יותר בירושלמי שבת פ"א ה"ד וז"ל תני רשב"י אוכל תשברו מאתם וגו' וגם מים חכרו וגו' מה מים שלא נשתנו מברייתן אף כל דבר שלא רשחנה מברייתו (פי' שמכאן נלמד איסור בישולי עכו"ם) התיבון (כמו מיתיבי) הרי מוטלי' ופונקרסים וקובטיות וקליות והמין שלהם הרי אלו מותרין (ר"ל דתני' כן בברייתא) ניחא כלהו שהן יכולין להשרות ולהחזיר לכמות שהיו (פי' בשלמא מכלהו לא קשה דכיון דיכולין להשרות ולהחזיר וכו' ע"כ לא חשיבי נשתנה מברייתו ושפיר מותרים) קליות למה (פי' הרי נשתנו ע"י האור והם אינם יכולים לחזור לכמות שהיו ולמה מותרים) וכו' עכ"ל הירושלמי והרי מפורשת הסברא הזאת דכשיכול לשוב לכמות שהי' לא חשיב נשתנה מברייתו וא"כ בהקפה את הדם בחמה דהדר להיות צלול דאין הקיפוי חשיב שינוי ע"כ שפיר חייב אעפ"י שעתה כשהוא קפוי אינו נשפך כמים כיון דמתחלה הי' נשפך כמים דתנאי דנשפך כמים לא קאי אשעת אכילה כ"א אעיקרו של דם וכנ"ל אולם בכבד דהוא קפוי מעולם וא"כ לא נאסר מעולם כיון דאינו נשפך כמים ע"כ שפיר כבדא שרי ואין בה משום איסור דם

אמנם נתיישבתי שגם ע"ז יוקשה מהא דבש"ס דמנחות שם פריך דבהקפה בחמה נמי דהדר להיות צלול עכ"ז אמאי חייב נימא הואיל ואידחי אידחי (פי' דכ"ז שהוא קפוי הרי אינו ראוי לכפרה דהזאה לא הוי כ"א בדם לה וכשישוב להיות צלול גם. אז הרי לא יהי' ראוי לכפרה כיון דמתחלה לא הי' ראוי דבקדשים קי"ל הואיל ואידחי אידחי) ומשני דראוי לכפרה בחטאות החיצונות (פי' דלא כתי' בהו הזאה כ"א זריקה וזריקה הוי אפי' בדם יבש) ע"ש וא"כ לפי מה שכתבנו מאי פריך כלל הרי נהי דאינו ראוי לכפרה כשהוא קפוי וגם לא יהי' ראוי לעולם מטעם דיחוי עכ"ז כיון שאין הקיפוי שינוי וכנ"ל א"כ שפיר ראוי שיהי' חייב הואיל ומתחלה הי' ראוי לכפרה טרם שהקפהו והנה י"ל עוד דס"ל לסוגי' דמנחות הנ"ל דהקפה בחמה ג"כ חשיב שינוי אע"ג דהדר להיות צלול והא דמהני הדר היינו רק לשיוחשב ראוי לכפרה כיון שיהי' ראוי אחרי שיוצלל והשינוי לבד הרי אינו מתיר כשראוי עדיין לכפרה וכנ"ל וע"ז פריך שפיר דנימא דיחוי וא"כ הרי לא יהי' ראוי לכפרה גם אחרי שיוצלל אולם גם ז"א דא"כ דקיפוי חשוב שינוי הרי הדרא קושיין לדוכתה דראוי שיופטר מפאת שאינו נשפך כמים כיון שיש כאן שינוי ג"כ אמנם י"ל דכמו דמהני הא דהדר להיות צלול לשיוחשב ראוי לכפרה כיון שאחרי הצלילה יהי' ראוי אלו לא היינו אומרים דיהוי בקדשים וכנ"ל ה"נ חשיב נשפך כמים ג"כ אף בעודו קפוי כיון דהדר להיות צלול ויהי' נשפך כמים אחרי שיוצלל ואין להקשות דא"כ גם גבי כבד הכי דז"א דיש לחלק טובא ולומר דרק בדם שהקפה וכו' דמתחלה הי' נשפך כמים ע"כ אין מתבטל ממנו שם נשפך כמים ע"י שנקפה כיון שאפשר לו עדיין לשוב לקדמותו ולהיות נשפך כמים כשיוצלל משא"כ בכבד דהוא קפוי מעולם ולא הי' בשום פעם נשפך כמים ע"כ אין דנין בו על שם סופו ואין לו שם כשפך כמים מפאת שיהי' נשפך כמים מפאת שיהי' נשפך כמים אחרי שיוצלל ותו דקושי' מעיקרא ליתא דאולי א"א להצליל הכבד כלל כ"א ע"י מליחה או צלי' או בישול וע"כ לא מהני בה האי הואיל ואפשר להצליל כיון שאחרי שתוצלל אדרבה תהי' מותרת מטעם דם שמלחו או דם שבישלו

אמנם גוף הדבר אשר כתבתי דדם שהקפה וכו' דחייב עליו היינו משום דהי' צלול מתחלה ואינו דומה לכבד שקרוש ועומד מעודו ומעולם לא הי' נשפך כמים נתיישבתי שיש סתירה מפורשת לזה)מירושלמי פ"ב ממס' מעשר שני ה"א וז"ל מנין שהשתי' בכלל אכילה רבי יונה שמע לה מן הדא כל נפש מכם לא תאכל דם א אנן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אבו לא אוכל ולא משקה (וכיון דאינו אוכל א"כ פטור עליו משום אכילת דם וא"א לאוקמי קרא אדם שקרש) אלא כי אנן קיימין כמות שהוא (פי' דעל כרחך איירי קרא בדם לח כמות שהוא) והתורה קראה אותו אכילה (א"כ שמע מינה דשתי' בכלל אכילה) והתני הקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב (פי' וא"כ אכתי דילמא איירי קרא בדם קפוי וקרוש) מה עבד לה ר' יונה (פי' לההיא ברייתא דדם שקרש וכו' דסותרת לברייתא דהקפה וכו') אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין (פי' דמתחלה הי' הירושלמי סבור דהך ברייתא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה הוי אפי' לענין איסור ועתה תי' דרק לענין טומאת אוכלין איירי דכיון דאינו ראוי כל כך לאכילה ע"כ בעי מחשבה אבל לענין איסור שפיר חייב עליו כברייתא דהקפה וכו' וא"כ שפיר איכא לאוקמי קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם בקרוש וקפוי ואכתי שתי' בכלל אכילה מנ"ל) חזר ר' יונה ושמעה מן הכא ונתת הכסף וגו' עכ"ל הירושלמי הצריך לענינינו ומוכרח מזה דהא דדם שהקפה וכו' אין הטעם הואיל והי' צלול מתחלה דא"כ אכתי נילף מקרא דדם דשתי' בכלל אכילה דאין לדחות כמו שדחה הירושלמי דקרא אהקפה קאי ורק אכילה אסרה תורה ולא שתי' דז"א דא"כ שוב צלול שרי וא"כ שוב גם בהקפה וכו' ראוי שיהי' מותר מפאת שאינו נשפך כמים דאין לאסרו מטעם שהי' צלול תחלה כיון דצלול גופי' הרי אמרת דשרי ועל כרחך דליתא לסברא הנ"ל כלל ולא בעי' בדם כלל שיהי' נשפך כמים ושפיר בהקפה אסור אף אי צלול שרי וע"כ שפיר אין ללמוד מדם דשתי' בכלל אכילה כיון דאיכא לאוקמי קרא בהקפה והנה גם בש"ס דילן רפ"ג דשבועות יליף דשתי' בכלל אכילה באיסורין מקרא דונתת הכסף וגו' ע"ש וא"כ הדיוק הזה עצמו יש לדקדק ג"כ מש"ס דילן דמדלא יליף דשתי' בכלל אכילה ממקרא הנאמר באיסור גופי' דהיינו בדם ועל כרחך הטעם שיש לדחות דקרא איירי בהקפה וכמו שדחה הירושלמי הנ"ל וא"כ מוכרח דהקפה אסור אף אי צלול שרי וא"כ אין הטעם בהא דהקפה וכו' מפאת שהי' צלול תחלה ומוכרח מהא דהקפה וכו' דלא בעי' בדם כלל שיהי' נשפך כמים ושגם דם קפוי וקרוש מעודו יש בו איסור דם ועק"ל על דברי הרמ"י ז"ל הנ"ל ממ"ש התוס' בפכ"ה אהא דכבדא מה אתון בי' דהאיבעי' הוא דהואיל וכבד כולי