אתוון דאורייתא כז

משום מעילה ב' משום לאו דלא תגזול

והנה עוד בילדות שמעתי מאת הרב החריף והבקי מוה' יהודה ארשיטצער נ"י מק"ק טארני שהסביר הא דהקדיש בור ונתמלא מים דאין מועלין במים ואין הבור מקנה המים להקדש מטעם חצר והסביר הטעם דלא שייך בגבוה קניין כלל שהרי לד' הארץ ומלואה וא"כ לא שייך כלל לומר שנתייחדו המים האלו משאר דברים להיותם של גבוה ורק בהקדש אשר האדם מקדיש אז חלה קדושה על הדבר הנקדש ומפאת קדושתו יש לו קירוב לגבוה ונתייחד להיותו של גבוה יותר משאר הדברים שאין בם קדושה אבל דבר שלא הקדישו אדם כגון המים האלו שנפלו מאיליהם לבור של הקדש לא שייך בהו כלל ענין קנין חצר לומר שמטעם חצר נקנו לגבוה דענין קניין גרידא לא שייך בגבוה כלל עכ"ד בקצת שינוי והם דברים ניתנו להאמר והנה כדברים האלה י"ל דגם בהקדש גמור שהקדישו אדם אין שייך בו דין ממון וענין בעלים כמו בהדיוט ורק קדושה הוא דחלה עליו ומפאת גודל ערך קדושתו אסור הוא לכל העולם אבל ענין בעלים לומר שזה ההקדש מיוחד משאר דברים להיות הגבוה בעלי' כמו שבהדיוט יש חילוק שנכנסים אלו של ראובן ואלו של שמעון זה לא שייך כלל בהקדש כי לד' הארץ ומלואה ואעפ"כ והארץ נתן לבני אדם וע"כ לא שייך כלל ענין בעלים בהקדש ואל תשיבני ממה שמצינו בלשון חכז"ל דהקדש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' וכהנה רבות דז"א דבכולם הכוונה אך שנתייחד לגבוה מפאת קדושתו ואם הוא קדוה"ג אז הוא קנוי לקדושת מזבח להרצות לקרבן לפני ד' ואם הוא קדושת דמים אז הוא קנוי לקדושת בדק הבית להעשות בו צורכי הבית הקדוש אבל שיהי' לו שם בעלים לענין ממון שבו כמו שיש שם בעלים לחפץ של הדיוט זה לא אמרי' והנה אם נאמר כן ימצא דאין כלל שם בעלים להקדש רק הוא כהפקר האסור לכל ודע שנלענ"ד ברור שסברא זאת מותאמת בדברי הירושלמי תרומות פ"א ה"א וז"ל אתם פרט לתורם את שאינו שלו. מה את עביד לי' כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו. נשמעינא מן הדא. הבקיר פריו ומרחו וחזר וזכה בו אין תעבדיני' כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם את של חבירו תרומתו תרומה כשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא גיזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו. או נאמר מאן הוא תורם בן לוי שהקדיש תרומה והתני רבי הושעי' אחד המקדיש טבלו ואחד המקדיש תרומתו. א"ר אידי גיזבר כמאן דאינון בעלים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר הוא הגזבר הוא אחר עכ"ל הירושלמי אות באות והנה הפני משה במחכ"ת פירש בו פירוש דחוק מאוד והירושלמי עודנה בתוקף חומרתו כאשר זולת פירושו לכן לא העתקתי דבריו כלל והנה זה לעין כי יש ט"ס בירושלמי הזה כי תיבות נשמעינה מן הדא' הראשונות הם מיותרות וכמ"ש הפ"מ ג"כ וכן מ"ש כתורם צ"ל בתורם בי"ת תחת הכ"ף וכ"כ ג"כ הפ"מ והנה עוד נראה להגיה שתחת תיבת ומרחו צ"ל ותרמו ושיעור הירושלמי כך הוא דמיבעי לי' הא דדרשי' אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליי' ר"ל היאך אתה מפרש המיעוט הזה ומספקא לי' אם המיעוט הוא דווקא שלא יתרום מה שהוא של חבירו דכיון דיש להתבואה בעלים אחל"ף ע"כ כח בעליהם מעכב שלא יתרום אדם זולתם אבל אם אין על התבואה רשות בעלים אחרים אז אם גכן של התורם איננה עכ"ז תרומתו תרומה כיון שאין רשות אחרים עלי' או דילמא בעינן שלו דווקא שתהי' התבואה של התורם ואם איננה שלו אז אעפ"י שאיננה ג"כ של חבירו אין תרומתו תרומה חסר כל ספיקו של הירושלמי אי בעי' בתרומה שלו דווקא או דבעי' רק שלא תהי' של חבירו וזהו שאמר מה את עביד לי' (ר"ל היאך אתה מפרש המיעוט הזה) בתורם את שאינו שלו (ר"ל דבמה שאינו שלו לבד אין יכול לתרום) או בתורם את של חבירו (ר"ל דרק בתורם את של חבירו אינו יכול לתרום אבל כשאינו של חבירו אז אף שאינו שלו מהני וע"ז אמר) הבקיר (כמו הפקיר בלשון ירושלמי) כריו ותרמו וחזר וזכה בו אין תעבדוני' בתורם את שאינו שלו (ר"ל אם תפרש שהמיעוט הוא בתורם את שאינו שלו) אין תרומתו תרומה (כיון שההפקר ג"כ לא הי' שלו בשעת ההרמה שרק אחרי ההרמה זכה בו) ואין תעבדוני' בתורם את של חבירו תרומתו תרומה (אם תפרש שהמיעוט רק בתורם את של חבירו אז תרומתו תרומה כיון שההפקר לא הי' של שום אדם וע"כ שפיר תרומתו תרומה אף שגם של התורם לא הי') נשמעינא מן הדא (ר"ל שיש לפשוט האיבעי' מהא דתני') גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא גזבר (ר"ל מי הוא התורם בהקדש על כרחך הגזבר) הרי הוא תורם את שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא (פי' שאין הטעם אלא ולשון זה רגיל בירושלמי) בתורם את של חבירו (פי' שמוכרח מכאן דבעי' רק שלא תהי' של חבירו שהרי גם ההקדש איננו של הגזבר ואעפ"כ תרומתו מועלת הואיל ואין לההקדש בעלים אחרים וזהו כמו שהסברתי למעלה דהקדש אין לו שם בעלים כלל לענין ממון וגם הגבוה אינו נחשב לבעלי' ודמי ממש להפקר ושפיר פשוט מהקדש אהפקר לומר דמהני תרומה בהפקר דאעפ"י שאינו שלו עכ"ז הרי גם של אחר איננו וזהו דמסיק הירושלמי דלית טעמא דלא ר"ל שאין טעם המיעוט דאתם וכו' רק בתורם את של. חבירו וזה דווקא אימעיט אבל לא בעי' שיהי' שלו) או נאמר מאן הוא תורם בן לוי שהקדיש תרומה (פי' דדחה הירושלמי דמשכחת תרומת הקדש כגון שהקדיש תרומה וא"כ דילמא איירי מתני' בכה"ג ואכתי אין ראי' שיועיל הרמת הגזבר) והתני רבי הושעי' אחד המקדיש טבלו ואחד המקדיש תרומתו (פי' דבהקדיש טבל על כרחך שהגזבר תרם וא"כ הפשיטות דמעיקרא במקומו עומד) א"ר אידי גזבר כמאן דאינון בעלים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר הוא הגזבר הוא אחר (פי' דר' אידי ס"ל דהגזבר במילי דהקדש כבעלים עצמו נחשב וחשיב כשלו ממש וע"כ אין ראי' מגזבר לתורם של הפקר שתהי' תרומתו תרומה) ועתה שא עיניך וראה והתבונן בפירושינו הנ"ל אשר הוא פירוש מחודש לגמרי מתחלת הירושלמי ועד סופו ולא חלי ולא הרגיש בו הפ"מ כלל וכלל ולענ"ד הוא קרוב לאמת בס"ד וא"כ מבואר איפוא בירושלמי הנ"ל דהקדש אין לו שם בעלים לענין ממון כלל וכנ"ל והנה מה שכתבתי להגיה ותרמו תחת ומרחו נראה שי"ל עוד דשפיר גרסי' ומרחו ואעפ"כ הכוונה כדברינו שהפקירו ומרחו ותרם אותו ואח"כ זכה בו ומאי דנקט הירושלמי שהפקירו עשם מירוח היינו משום דבעי למינקט הדרך המותר שהרי אחר מירוח שנעשה טבל אסור להפקירו עוד וכמו שאסור למכור טבל אלא לצורך וכמבואר במס' ודמאי פ"ה ע"ש וע"כ נקט שהפקירו ומרחו ולא הוצרך להזכיר שתרמו קודם שזכה בו שזה מובן מאיליו שהרי על זה קאי האיבעי' אי התרומה שתרם בעוד התבואה הפקר (ואינה של אחרים ואף לא שלו) מועלת או לא אולם הראשון נראה עיקר