אתוון דאורייתא כד

ובמנחות דנאכלה על השובע וליכא למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט כדי שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הוי כולי האי וחגיגה הבאה עם הפסח אע"ג דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישי' לשבירת עצם אבל חגיגה לא עכ"ל ומוכח מזה דגם בפסח לא אמרי' משלחן וכו' דאל"כ ל"ל לירושלמי טעמא דחיישי' לשבירת עצם תיפוק לי' דבעי' שלא יצא משלחן רבו רעב כמו במנחה דנאכלת על השובע מהאי טעמא ועל כרחך דבפסח לאו משלחן גבוה קזכי ולא חשיב אוכל על שלחן רבו אולם יש לדחות דהירושלמי חד מתרי טעמי נקט אמנם בחגיגה הבאה עם הפסח מוכרח מדברי התוס' הנ"ל דלא אמרי' בי' משלחן וכו' דהא אינו נאכל על השובע באמת משום שאין בו חשש שבירת עצם וכמ"ש התוס' ואי איתא הא עכ"פ ראוי שיהי' נאכל על השובע מטעמא שלא יצא משלחן רבו רעב כמו במנחה וכנ"ל ועל כרחך דאכילתא לאו משלחן גבוה הוא כאכילת המנחה וטעם החילוק בהכרח הוא משום דמנחה נאכלת לכהנים משא"כ חגיגה הנ"ל שנאכלת לבעלים ישראלים וא"כ זה ג"כ קשה מש"ס חגיגה הנ"ל דמפורש דאפי' אכילת שלמים דבעלים ישראלים הוי משלחן גבוה וכנ"ל וצע"ג בכ"ז

עוד ראיתי בש"ס שבת דקי"ו ע"ב ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה (שיוכל להוציא האימורין להקטירם שהקטרתם דוחה שבת) דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וחכ"א מפשיט את כולו וכו' מ"ט דרבנן וכו' ר' יוסף אמר שלא יסריח וברש"י ד"ה שלא יסריח כ' שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו (של המקום ית') להיות פרס אוכלי שלחנו מגואל עכ"ל מפורש גם בזה דגם בבעלים ישראלים שייך משלחן וכו' שהרי בפסח איירי שבעלים הישראלים אוכלים אותו ואעפ"כ קרי להו רש"י ז"ל אוכלי שלחנו ית' אולם שם דקי"ז ע"א ברש"י ד"ה הכא כ' בטעמא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דפליג ארבנן וז"ל ור' ישמעאל לית לי' כבוד שמים בנאכל להדיוט עכ"ל וי"ל דזהו באמת טעמא דר' ישמעאל דס"ל דבבעלים ישראלים לא אמרי' משלחן גבוה קזכי וכתוס' ב"ק ופסחים ורש"י תמורה וערכין הנ"ל וע"כ לית לי' משום כבוד שמים בנאכל להדיוט ורבנן דפליגי עלי' ס"ל דגם הבעלים משלחן גבוה הוא דקזכי וע"כ לא חשיב נאכל להדיוט וכמו שהבאתי למעלה דברי רש"י חולין דק"כ ע"א ד"ה משלחן כו' דכל דמשלחן גבוה קזכי לא חשיב אכילת הדיוט כלל כ"א כביכול כאכילת גבוה נחשבת ע"ש וע"כ שפיר אית בי' משום כבוד שמים ואם כן הוא נמצא דד"ז אי שייך משלחן גבוה כו' בבעלים ישראלים במחלוקת שנוי בין ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן הנ"ל ולא באתי רק להעיר: כלל ג בו יבואר שיש מקום לומר דהקדש מה"ת אין לו ביטול

בש"ס פסחים דכ"ז ע"ב בעא מיני' רמי בר חמא (מר' חסדא תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטל ובתוס' שם ד"ה חקו) וז"ל תימה מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיל"מ הוא ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפי' באיסור קל אפי' מדרבנן כדאמרי' בריש ביצה עכ"ל כוונתם דאין לומר דנהי דאין שבח עצים בפת משהו מיהא איכא וצריך לבא לביטול וע"כ בהקדש דלא בטל אסור דז"א דהא הא דהקדש לא בטל משום דשיל"מ הוא וזה לא שייך כאן חדא דאין פדיון מועיל לשבח עצים בפת וכמ"ש הר"ש בפרק ב' דמע"ש בשם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנתנו טעם בתבשיל חולין והשביחו החולין ע"י כך אסורים ואין פדיון לשבח הזה דאין פדיון חל רק על דבר שהוא בעין ע"ש ותו דהכא מיקלא קלי איסורא ואפי' בדסיל"מ בטל כמבואר בריש ביצה ע"ש ותו דכאן הוי אינו מינו ובא"מ גם דשיל"מ בטל וכנודע וע"כ שפיר הקשו התוס' דבשלמא אם הי' הא דהקדש לא בטל משום חומרא דהקדש ניחא דאז הי' שייך זה גם, כאן או דאז הו"א דכמו דהקדש חמור לענין ביטול ה"ה דמחמרי' בי' לאסור שבח עצים בפת אבל השתא דהא דהקדש לא בטל מטעם דשיל"מ הוא וזה איננו חומר בהקדש לבד דאפי' בשאר איסורים ואפי' באיסור קל נמי אמרי' הכי וא"כ נסתלק זה הפי' השני דכמו דמחמרי' לענין ביטול כו' וגם הפי' הראשון דגם כאן צריכין לבא לביטול משום דשבח עצים בפת משהו מיהא חשיב ג"כ אינו דכאן שייך שפיר לומר ביטול כיון דכאן לית (בי' משום דשיל"מ וכנ"ל זהו כוונת דברי התוס' בקושיתם ושוב מצאתי בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' ז') שכ' ג"כ כן בכוונתם ע"ש ונלענ"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל ולבאר דברי הגמ' וראשונה אומר דהא דאמר רבא דהקדש אפי' באלף לא בטל מה"ת קאמר ולא מטעמא דיש לו מתירין רק הטעם עפמ"ש בש"ס ביצה דל"ח ע"ב דממונא לא בטל ואיסור הבא מחמת הממון והשם בעלים כגון תחומין שהאיסור הוא מפאת שהממון תחומו כרגלי בעליו אז כי היכי דהממון לא בטל ה"ה דאיסור הבא מחמתו ג"כ לא בטל ע"ש וא"כ אפשר לומר דהקדש דה"ל ממון גבוה והקדושה שבו הוא רק מפני היותו של גבוה ומכח הקדושה הרי הוא אסור בהנאה א"כ איסורו מפני השם בעלים הוא וע"כ הואיל וממונא לא בטל שפיר גם האיסור הקדש שבו לא בטל ולפי"ז נראה דכיון שר' חסדא הוא הוא האומר בסוגי' דפסחים הנ"ל שהפת אסור אם הסיקו בעצי הקדש וכנ"ל והנה ר' חסדא ס"ל (בירושלמי מס' מעשר שני פ"ב ה"א דאע"ג דאין שבח עצים בפת עכ"ז לענין ממון יש שבח עצים בפת שאם שאלה עצים מחברתה לאפות עיסתה הולכין בעיסה הנאפית אחרי רגלי שתיהן עש"ה בירושלמי ולפי"ז רבא ה"ק בטעמא דר' חסדא דכיון דחזינן דהקדש אפי' באלף לא בטל והיינו משום דהאיסור הקדש נגרר אחרי הדין ממון שבו וכנ"ל ע"כ גם לענין שבח עצים בפת ר' חסדא לטעמי' דס"ל דלענין ממון יש שבח עצים בפת וא"כ ממילא בהקדש גם לענין איסור שבו שפיר יש שבח עצים בפת ודו"ק ואולם יוקשה ע"ז מהא דבנדרים דנ"ז ע"ב איתא תני' ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור וכו' ע"כ ומוכח מזה דהקדש רק מטעמא דדשיל"מ לא בטל אבל מה"ת בטל וכדברי התוס' דפסחים הנ"ל ונלענ"ד ליישב גם זה שהרי ברייתא דנדרים הנ"ל איתא כן בדברי ר' שמעון וכנ"ל ולפי"ז י"ל עפמ"ש בס' קצה"ח אהא דהקדיש בור ונתמלא מים וכו' דאין מועלין במים דהטעם הוא דאע"ג שהמים הם של גבוה מטעם חצר עכ"ז אין בם קדושה הואיל ולא נקדשו ע"י ישראל שקדושת ההקדש וקנינו ר"ל מה שהוא של גבוה שני עניינים שונים ההן וע"י מה שהמים של גבוה המה מטעם חצר מכח זה עדיין אין בהם קדושה וע"כ כיון שהמעילה בהקדש אך מפאת קדושת ההקדש בא לא מפאת היותו של גבוה לבד שאילו מפאת היותו של גבוה לבד ראוי שלא יהי' בו רק דין ממון וחיוב תשלומין כמו בממון הדיוט ולא חיוב חומש ואשם ועוד כמה חילוקים שיש בין מעילה לגזל הדיוט ועל כרחך דמעילה בהקדש