אתוון דאורייתא כג

האיסור כגון שנתערבו ג' חתיכות מג' בהמות אחת כבדה ונשאר כזית במקום מרה והשני' ניטל כבדה כזית במקום דבוקה לכליות והשלישית ניטל כבדה ונשאר כזית במקום דבוקה לטרפש ע"ש א"כ קושית הר"ן דנדרים הנ"ל מיושבת בפשיטות דכיון דכל חטה וחטה ראוי' שיקרא לה שם תרומה א"כ אין ההיתר מבורר ושפיר אין מבטל התרומה שבו וז"פ ודע דכוונת הר"ן בנדרים הנ"ל צ"ל דמפני עירוב התרומה בטבל אסרה תורה כל הטבל דאל"כ מדוע יש מלקות בטבל הא הוי תמיד רק חטה אחת תרומה שבו וה"ל ח"ש ועל כרחך דמפני עירוב תרומה עשאה תורה כל הטבל איסור ועכ"ז שפיר הקשה הר"ן דראוי שתובטל בו החטה תרומה ולא יהי' שם עירוב תרומה כלל ומה שתי' דכיון דעל כרחך הוא צריך להרימה משם ע"כ אינה מתבטלת בו כוונתו לענ"ד דלפי שאפשר להכיר האיסור ע"כ אינו בטל ואפי' אי נימא דאפשר להכיר רק מדרבנן לא בטל עכ"ז בטבל שמוכרח להרימה משם ולהכירה ע"כ אפי' עה"ת אינה בטילה בו דמוכרח עדיף מאפשר והנה דעת רש"י והר"ן הנ"ל דטבל אסור רק מפני עירוב תרומה נלענ"ד שהוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל כ' בה' מאכלות אסורות פ"י הי"ט) וז"ל הטבל כיצד כל האוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש ממנו נקרא טבל ואסור לאכול ממנו שנא' ולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרים לא הורמו והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה ביד"ש שנא' ולא יחללו את קדשי בנ"י וגו' והשיאו אותם עון אשמה אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תר"ג ותר"מ ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתר"ג ובתר"מ עכ"ל מבואר בזה להדיא דס"ל כדעת רש"י והר"ן הנ"ל דרק עירוב התרומה הוא שאוסר הטבל וע"כ טבל עונשו מיתה ביד"ש כמו שהתרומה עונשה מיתה ביד"ש ומש"ה טבל הטבול למעשרות בלבד וכבר ניטלה ממנו תר"ג ותר"מ אין בו מיתה ודע דמגופא דקרא דילפי' מיני' איסור טבל דהיינו קרא דולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' וכנ"ל מוכח לכאורה כדעת רש"י ור"ן ורמב"ם הנ"ל דאיסור הטבל הוא רק מפאת בזיון וחילול הקדשים היינו התרומה המעורבת בו וצע"ק וע"ע בתרומות פ"ט מ"ד דטבל גידוליו מותרין והתוי"ט בנדרים פ"ז מ"ו הקשה הא טבל הוי דשיל"מ ובדשיל"א קי"ל דגידוליו אסורים ותי' וז"ל ולא קשיא כדמפרש התם הרע"ב והוא מן הירושלמי דטבל רובו חולין ע"כ ודשיל"מ חומרת חכמים היא וכו' והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו עכ"ל ולכאורה מה בכך שרובו חולין הא סוף סוף התורה אסרה כל הטבל וצ"ל דכוונתו ג"כ דכיון דטבל אסור רק מפני עירוב משהו תרומה שבו (אלא דגזה"כ הוא שאינה מתבטלת בו ואדרבה אוסרתו וכנ"ל) ע"כ כשנתבטל הטבל אח"כ בגידוליו ה"ל תרי משהו וע"כ שרי אפי' בדשיל"מ כמו חמץ דמותר בתרי משהו לדעת הט"ז ואעפ"י שהוא דשיל"מ להרמב"ם ז"ל ונהי שבטבל המשהו הראשון דאורייתא ולא חומרת חכמים עכ"ז כיון שגם איסור הדאורייתא רק מכח משהו ע"כ לא רצו חכמים להחמיר בתרי משהו אולם ז"א דא"כ מדוע אוסר טבל בתערובות משהו מטעם דשיל"מ הא ה"ל ג"כ תרי משהו וצ"ל דגידולין קיל טפי מתערובות וע"כ נהי שהחמירו בתערובות עכ"ז בגידולין לא רצו להחמיר בפרי משתו ועי"ל דהכוונה בפשיטות דכיון דאיסור טבל הוא רק מפני עירוב תרומה שבו ואיננו איסור עצמיי כשאר איסורים ע"כ הקילו בגידוליו יותר מבגידולי שאר דשיל"מ שהם איסורים עצמיים ואיך שיהי' עכ"פ מוכח להדיא מדברי הירושלמי הנ"ל דאיסור טבל הוא רק מפני עירוב תרומה שבו וכדעת רש"י ור"ן ורמב"ם הנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה ענין משלחן גבוה קזכי שדיברנו בו א איידי דאתי לידן נימא בי' מלתא במה שר רש"י ותוס' בב"ק די"ב ע"ב דברש"י שם ד"ה אבל לאחר שחיטה) מבואר דבין כהנים בחזה ושוק ובין הבעלים בבשר משלחן גבוה הוא דקזכי ע"ש אולם התוס' שם ד"ה ומחיים כתבו דרק בכהנים אמרי' משלחן וכו' אבל הבעלים ישראלים הבשר הוא שלהם לגמרי ולא משלחן גבוה הוא דקזכי בי' ע"ש והנה דעת רש"י הנ"ל מצאנוה לו עוד בכמה דוכתי והן בקידושין דנ"ב ע"ב אהא דאמר התם דכי קאמר ר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הן ה"מ מחיים אבל לאחר שחיטה לא מ"ט כי קא זכו משלחן גבוה הוא דקזכי וכ' שם רש"י ד"ה כי קזכי) וז"ל בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר עכ"ל ובסוכה ד"ט ע"א אהא דאמר התם דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה כ' רש"י ד"ה על החגיגה וז"ל שלמי חגיגה שם שמים חל עליהן לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס עכ"ל ומבואר בזה דגם אכילת בעלים ישראלים בשלמי חגיגה הוי רק משום משלחן גבוה קזכי (ובקידושין דכ"ד ע"א ברש"י ד"ה ור"מ לטעמי כ' וז"ל דאמר לקמן בפרק ב' דמעשר ממון גבוה הוא וכו' עכ"ל הרי דגם במע"ש שאוכלו הישראל נמי שייך משלחן גבוה קזכי וברש"י ביצה דכ"א ע"א ד"ה כהנים משלחן גבוה קזכי כ' וז"ל בחזה ושוק וה"ה הבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מרבו וכו', עכ"ל ויש לתמוה טובא מרש"י תמורה ד"ח ע"א ד"ה דאי ב מום שכ' וז"ל דבשלמא בבכור גבי כהן איכא לאפלוגי בין תם לבע"מ משום דתם איכא למימר לא זכי בי' כהן אלא משלחן גבוה והיינו מהקטרת אימורים ובע"מ דלית לי' הקרבה זכי לי' רחמנא מיד אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה קזכי הילכך לא שנא תמין ולא שנא בעלי מומין מחיים זכו בהו עכ"ל הרי דברי רש"י אלה סותרים לכל דבריו הקדומים שמבואר בהם דגם בבעלים ישראלים אמרי' משלחן גבוה קזכי וע"ע ברש"י ערכין דל"ד ע"א דאהא דאמר התם מי דמי קדשי' (שהכהן אוכל) לאו ברשותו הכא (בשדה החרם) ברשותו ופירש"י קדשי' לאו ברשותו ולאו מכח דידי' קשקיל להו אלא מקריב אימוריהם הכא ברשותו כלומר מכח דידי' קשקיל להו ולאו משלחן גבוה בשכר עבודה עכ"ל ומבואר בזה דלא שייך משלחן גבוה קזכי כ"א בשכר עבודה וא"כ קשה ג"כ מכל הנך דוכתי שהבאתי דס"ל לרש"י ז"ל דגם בבעלים ישראלים אמרי' משלחן גבוה קזכי אע"ג דלא עבדי עבודה וע"ע בש"ס (חגיגה ד"ד ע"ב) ר' הונא כי הוי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו דכתי' למה לי רוב זבחיכם יאמר ד' ע"כ הרי מפורש בזה דגם בשלמים הבעלים ישראלים אוכלים על' שלחן גבוה וכדקאמר עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו וכו' והוא ממש כלשון משלחן גבוה קזכי המוזכר בכמה דוכתי באכילת קדשים וע"ע [בתוס' פסחים דק"כ ע"א ד"ה מפטירין אחר המצה אפיקומן שכ' ז"ל וא"ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין כו' וי"ל כדמפרש בירושלמי דמש"ה נאכל על השובע כדי שלא יבא, לידי שבירת עצם וכתי' ועצם לא תשברו בו ומש"ה אין אוכלין אחריו שום דבר וא"ת הא במנחה נמי אמרי' בתמורה