אתוון דאורייתא יז

מי הנדה יכבס בגדיו וקאי אנושא והא דכתיב מאה היינו לומר דבעי' שישא שיעור הזי' כמבואר (ביומא די"ד ע"א) ובנדה ד"ט ע"א וכן בנבלת בהמה כתי' והאוכל ליתן שיעור למגעו ולמשאו בכזית וכמבואר (בנדה דמ"ב ע"ב) וע"י (בזבחים ד"ע ע"א) דמפורש שם דאכילה דכתי' בנבלה ע"ט אתי לגלות אשיעור אכילה בכזית ועכ"ז אין להוכיח משם דהטומאה איננה מפאת אכילה מדלא קאמר בפשיטות טפי דלהכי כתי' אכילה משום שאכילת הנבלת ע"ט הוא הוא הדבר המטמא עש"ה בסוגי' ותבן שאין ראי' משם ואמנם מלשון הרמב"ם בהלכותיו יש להוכיח כן קצת מדכ' (בה' אבות הטומאות פ"ג ה"א) וז"ל אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בבית הבליעה שנא' וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהיא כזית עכ"ל ומוכח דמה שנא' תאכל איננו מפאת שהאכילה עצמה היא היא המטמאה כ"א הטומאה היא מטעם מגע ואפקה רחמנא בלשון אכילה לתת שיעור אכילה בכזית דאל"כ הא בפשיטות ניחא מה דכתי' תאכל וכנ"ל אלא דנודע דהרמב"ם דרכו להעתיק לשון הגמ' כצורתו וע"כ גם מזה אין ראי' לומר שהטומאה היא מטעם מגע וע"ש ( ברמב"ם שם הלכה ה') שכ' הכורך כזית מבשר נבלת ע"נו בחזרת וכיוצא בה ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ובכ"מ כ' וז"ל והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא ע"כ מין במינו אינו חוצץ משא"כ בסיב עכ"ל ויש מזה ראי' ברורה שאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ מה בכך דמב"מ אינו חוצץ הא סוף סוף אין כאן מגע ורק אכילה יוכל להחשב מפאת שמב"מ א"ח אבל לא מגע שהרי ז"פ שאם יפסוק חזרת בין בשר אדם לנבלת לבהמה לא יחשב זה מגע נבילה ולא יוטמא האדם במגע נבילה וע"ע שם ברמב"ם הלכה ו' שכ' וז"ל הבולע נע"ט ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתעכל ה"ז אינה מטמא כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה לא בשעה שמקיאה עכ"ל ובכ"מ הביא ע"ז דברי הת"כ פ' אחרי מות וז"ל יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים בדרך יציאתה ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה עכ"ל ומוכח קצת לכאורה שאין הטומאה מטעם אכילה דאל"כ ל"ל קרא שאין מטמאה בשעה שמקיאה פשיטא דההקאה איננה אכילה אף שנוגע בגרון בשעת הקאה ואפי' אם ירגיש אז בגרון טעם המאכל ואפי' למ"ד דהנאת גרון הוי אכילה שהרי הרגשת הטעם בדרך הקאה עכ"פ היא שלכ"א ולא חשיב אכילה ועוד שהרי מפורש ס"פ גיה"נ דאפי' למ"ד הכ"ל אינו חייב רק בבולע חצי כזית והקיאו וחזר ואכלו ע"ש ומבואר דאילו לא חזר ואכלו פטור וא"כ ע"כ דההקאה אין נחשב לאכילה דאל"כ הי' ראוי שהאכילה וההקאה יצטרפו ויתחייב אפי' בלא חזר ואכלו אולם י"ל דזהו עצמו כוונת הלימוד של הת"כ דכיון דכתי' אשר תאכל על כן האכילה הוא הוא הדבר המטמא ולכן אינו מטמא בדרך יציאתו לפי שאין היציאה אכילה וכנ"ל ואדרבה יש להוכיח מזה איפכא דכיון דחזינן דלקושטא דמילתא גילתה תורה דאינו מטמא בשעת הקאה א"כ מוכח שכוונת התורה לא הית' שתהי' הטומאה מפאת מגע מה שנוגע בגרון וכנ"ל דא"כ הי' ראוי שיטמא גם בשעת הקאה כיון שנוגע גם אז בגרונו ועל כרחך דהכוונה הוא שהאכילה הוא המטמא וע"כ ההקאה שאיננה אכילה שפיר אינה מטמאה וע"ע בתוי"ט מס' טהרות פ"א שכ' בפשיטות דאע"ג דאיברים אין להם שיעור דאפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה וכו' כל שהוא אבר שלם מטמא כמבואר באהלות פ"א מ"ז) עכ"ז זהו רק במת ונבילה דטומאתם ע"י מגע ומשא אבל אבר של נע"ט דטומאתו הוא ע"י אכילה אין מטמא אם אין בו כזית דאין אכילה פתו מכזית עש"ה הרי דפשיטא לי' גם להתוי"ט ז"ל דטומאת נע"ט היא רק מטעם אכילה לא מטעם משא ולא מטעם מגע :

והנה ראיתי בס' ערוך לכר בכריתות דכ"א ע"א שכ' וז"ל אבל מ"מ אפשר לקיים הגירסא עפ"י מאי דאמרי' (בנדה דף מ"ב ע"ב איבעי' להו מקום נע"ט כו' רבא אמר בית הסתרים הוא ע"ש משמע דלרבא טומאת נבלת עוף בבית הבליעה גופא הוא משום משא אלא דגזה"כ שאין לה טומאת משא אלא בבית הבליעה עכ"ל ראו הביא לנו הגאון הזה ז"ל חדשות דטומאת נע"ט לרבא הוא מטעם משא ואולם במחכ"ת אישתמיטי לי' כל הנך סוגיין ( דמנחות דף ע' ע"א) (וביצה ד"ז ע"א) וחולין דל"ג ע"ב ודק"כ ע"א) וגם דברי התוי"ט הנ"ל דמוכחי להדיא דהטומאה היא מטעם אכילה וכנ"ל וגם מהא דמבואר ברמב"ם הנ"ל דאם כרך נע"ט בסיב ובלעו טהור מוכרח ג"כ דאין הטומאה מטעם משא דאל"כ מה בכך שכרוך בסיב הא סוף סוף הוא נושא את הנבילה וגם מהא דמבואר שם דאין נע"ט מטמא בשעה שמקיאה וכנ"ל ג"כ מוכח כן דאי איתא הא גם בשעת ההקאה הוא נושא את הנבילה בבית הבליעה ואולם בזה י"ל דגזה"כ הוא וכדיליף לי' בת"כ מקרא וכנ"ל וגזירת התורה היא דרק משא דשעת הבליעה מטמא אבל לא משא דשעת הקאה ואמנם מהא דכרכו בסיב דטהור דאין שם קרא ע"ז שפיר יש ראי' מוכרחת דאין הטומאה מטעם משא וכנ"ל וע"ע בחולין דקכ"ד ע"ב דס"ל לר"ע דאת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וא"כ לר"ע וודאי דאין טומאת נע"ט מטעם משא כיון שאין לו מגע בשום מקום מיהו י"ל דגם זה בכלל החידוש שחידשה תורה בנע"ט שיטמא במשא בבית הבליעה אף שאין לו מגע ועוד יש לחלק בין נידון דחולין שם דאיירי בדבר שא"א ליגע בו עש"ה ובין נע"ט שאפשר שפיר ליגע בו אלא שאין מגעו מטמא ואין להאריך בזה כי גוף דברי הערוך לכר הנ"ל שכ' (דבנדה דמ"ב ע"ב) משמע דלרבא טומאת נע"ט היא מטעם משא לענ"ד אין שום משמעות לזה שם דה"ג התם איבעי' להו מקום נבלת ע"ט (בית הבליעה של אדם שנבלת ע"ט מטמא בו) בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבילה (של בהמה) לשם אי אמרת בלוע הוי טומאה בלוע לא מטמא ואי אמרת בית הסתרים הוי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בה"ס הוי ומפורש בזה דהפלוגתא הוא רק בגוף המקום של בית הבליעה דלרבא בה"ס הוי ושייך שם טומאת משא בדבר מטונא במשא כגון נבלת בהמה ולאביי בלוע הוי ואין שייך שם טומאה כלל דטומאה בלוע לא מטמא לא במגע ולא במשא אבל מנבלת ע"ט גופי' הא לא איירי שם כלל לומר שטומאתו הוא מטעם משא ואדרבה יש להוכיח לענ"ד מסוגי' דשם עצמה להיפוך דאין טומאת נע"ט משום משא דהא אביי הביא שם ראי' לסברתו מהא דתני' דנע"ט מטמא בבית הבליעה ולא נבלת בהמה והקשו שם התוס' דמה יענה רבא לזאת הברייתא ותירצו דלרבא איירי הברייתא כגון שהי' בית הבליעה רחב כל כך עד שלא הסיט את הנבלת בהמה שנתחבה לשם ולא הי' שם משא נבילה עש"ה וא"כ מדאמרה הברייתא דנע"ט מטמא בכה"ג ולא נבלת בהמה א"כ הרי מפורש דנע"ט מטמא גם בגוונא דליכא משא כלל וע"כ דנראה עיקר. כמש"כ דטומאות נע"ט היא מטעם אכילה ולא מטעם משא: