אתוון דאורייתא טו

האוכל נע"ט משום דלא עבידי אינשי דאכלי הכי ובטלה דעתו אצל כל אדם ומסיק דעבידי אינשי דאכלי הכי ע"ש ומוכח דהטומאה היא מטעם אכילה דאי נימא דמטעם מגע היא א"כ מה בכך דלא עבידי אינשי דאכלי הכי הא סוף סוף נגע הנבלת ע"ט בבית הבליעה ויש כאן מגע ועל כרחך דרק השם אכילה מטמאהו וע"כ כיון דלא עבידי אינשי דאכלי הכי והוי שלכ"א ולא חשיב, אכילה ע"כ שפיר ראוי שיהי' טהור וע"ע בביצה ד"ז ע"א דאהא דתני' דהאוכל מנע"ט מן האשכול של ביצים מן הקורקבן ובני מעיים טמא קאמר בגמ' דאע"ג דבשר נינהו עכ"ז כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו לאשכול וקורקבן וכו' מש"ה איצטריך לאשמעי' דמטמא ע"ש ומוכח גם מזה דהטומאה היא מפאת אכילה וע"כ כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ה"א דחשיב שלכ"א ולא הוי אכילה ואינו מטמא וכנ"ל. ב) בשבועות ד"ז ע"ב) אמר דה"א למעט טומאת נע"ט מכרת דביאת מקדש משום דבביאת מקדש כתי' כי יגע וע"כ ה"א דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וברש"י דלאו בר נגיעה שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה ע"י אכילה כו' עכ"ל ומוכח דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ איך אתמעט מאו כי יגע הא שפיר בר נגיעה היא אלא שיש לנגיעתה מקום מיוחד שצריך שתהי' הנגיעה בבית הבליעה ודו"ק. ג) בחולין דל"ג ע"ב' פליגי התם ר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל דהאוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון לטומאה ור"י ס"ל דנעשה שני וקאמר( התם דל"ד ע"א) דר"א אמר לר"י מצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם האוכל את המאכל חמור מן המאכל) דהא נע"ט בחוץ לא מטמא ואלו אוכלה מטמא בגדים אבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל (ר"ל דהאוכל אוכל ראשון היאך נאמר שלא יהא ראשון) והשיב לו ר"י דמנבלת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא וכו' ע"ש ומוכח ג"כ דטומאת נבלת ע"ט מטעם אכילה היא דאי מטעם מגע א"כ איך מייתי ר"א ראי' מינה על אוכל אוכל ראשון דהא שם על כרחך מטעם אכילה היא דמטעם מגע א"א להיותו טמא דהא ראשון אינו מטמא אדם במגע ועל כרחך דמטעם אכילה היא וא"כ מאי ראי' מייתי מנגיעה לאכילה הלא אין הנושאים שוים ואם מצינו דנגיעת האדם חמור מן המאכל וודאי דלא נוכל לדון מזה שיהי' אכילתו חמור מן המאכל ועל כרחך דגם טומאת נע"ט מטעם אכילה היא וע"כ שפיר מייתי ראי' מאכילה אאכילה אולם אהא דקאמר ר' יהושע דמעכבילת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא פירש"י וז"ל שאין לו טומאה בגלוי וכשהיא בבית הסתרים הוא דמטמא וכו' ואילו כל שאר טומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזה"כ הוא ואין למידין הימנה ור"א. סבר למידין עכ"ל וצריך להבין סברת ר"א דאטו לית לי' לר"א כלל המוסכם בכל הש"ס דלא גמרי' מחידושא וע"כ י"ל לכאורה דבהא גופא קמיפלגי דר"א ס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה וע"כ איננו חידוש כלל מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך משאר טומאת דכמו שיש טומאות המטמאות במגע ויש שמטמאות ע"י משא ויש שמטמאות ע"י אהל כן נבלת ע"ט אמרה תורה שמטמא ע"י אכילה ובתורת אכילה שפיר יש לו לטמא בבית הסתרים דגרון כיון דהנאת גרון חשיב אכילה בכה"ת ושפיר אין מטמא בגלוי ור"י י"ל דס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם מגע וע"כ שפיר הוי חידוש מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך מכל שאר דברים המטמאים במגע שמטמאים בגלוי ולא בבית הסתרים ודו"ק. אולם אחרי העיון ז"א דא"כ ל"ל לר"י לומר דמנבלת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא תיפוק לי' דאפי' אי גמרי' מחידושא עכ"ז כיון שטומאת נע"ס היא מטעם מגע ע"כ אין לדון ממנו לאוכל אוכל ראשון דהטומאה מטעם אכילה דאין לדון מטומאת נגיעה לטומאת אכילה וכנ"ל ועל כרחך דגם ר"י ס"ל דטומאת כע"ט היא מטעם אכילה ואעפ"כ חשיב לי' חידוש הואיל ולא מצינו טומאה ע"י אכילה בשום דבר רק בנע"ט לבד ור"א לא חשיב זה לחידוש וא"כ מוכח שפיר מסוגי' דחולין הנ"ל דבין לר"א בין לר"י טומאת נע"ט היא מטעם אכילה לא מטעם מגע. ד) שם דק"כ ע"א תניא גבי נע"ט דאם המחהו באור טמא ופריך הש"ס הא אכילה כתיבא בי' ע"ש ומוכח ג"כ דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ מה בכך דאכילה כתיבא בי' ושתי' איננה בכלל אכילה (ע"ש בתוס' שפירשו דנהי דבעלמא שתי' בכלל אכילה היינו רק בדבר שהי' מתחילתו משקה משא"כ כאן שהי' אוכל והוא המחהו ועשאו משקה) הא סוף סוף יש כאן מגע נבילת עוף טהור כיון דלא פקע מיני' שם נבילה ע"י שהמחהו באור דהא פריך רק מכח דאכילה כתי' בי' וליכא ומוכח דעצמותו אכתי נבילה היא והחסרון רק מפאת שאיננו אוכלו רק שותהו ועל כרחך דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה ולא מטעם מגע וע"כ שפיר פריך דאכילה כתיבא בי' וליכא ואולם יוקשה בזה דר"ל משני שם אקושית הש"ס הנ"ל דאמר קרא נפש לרבות השותה ע"ש וא"כ קשה טובא דהא ר"ל על כרחך סובר דהטומאה איננה מטעם אכילה מדס"ל (בחולין דק"ג ע"ב) דהנאת גרון לא הוי אכילה וא"כ נע"ט דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון על כרחך אין הטומאה מטעם אכילה רק מטעם מגע וכמו שכתבנו כבר בתחלת דברינו וא"כ לר"ל לטעמי' הרי קושי' מעיקרא ליתא ול"ל קרא דנפש לרבות השותה הא כיון דהשתי' עכ"פ מגע היא א"כ שפיר ראוי שיטמא אעפ"י שאיננו אכילה וכנ"ל וצע"ג ועוד ק"ל מש"ס סיר ד' נ' ע"א דבעי מיני' אביי מרבה יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה (כזית מכבילת בהמה שנרקב ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא) מי אמרי' גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או דילמא לא שנא הניחא למ"ד טומאה חמורה עד לגר שפיר (פי' דלמ"ד דטומאה חמורה דהיינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת גר כדכתי' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראוי' לגר קרוי' נבילה לטמא במגע ובמשא שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה והכא כיון שנצל אינו ראוי לאכילת אדם שפיר לא מטמא וליכא למיבעי מידי אי יש נצל) אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר (כלומר לדידי' איכא למיבעי אי יש נצל לבהמה כיון דאכתי ראוי לכלב הוא) ת"ש המחהו באור טמא (גבי נבילת עוף טהור מיתניא בחולין דק"ב ע"א)המחאו לשומן של נע"ט באור טמא. תוס') בחמה טהור (דכשנימוח בחמה מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור) ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה נמי (ליטמא דאכתי הוא ראוי לכלב אלא ש"מ דאין נצל לנבילה ולכך הוא טהור) וכו' עכ"ל הגמ' ותמוה טובא דלפי מה שהוכחתי מכל הלין דוכתי דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מנבלת ע"ט לומר דאין כלל לנבלת בהמה הא אפי' אי יש נצל לבהמה כ"ז שראוי לכלב עכ"ז בנבלת ע"ט כיון שאינו ראוי לאדם א"כ אפי' כשאוכלו הא ה"ל שלכ"א ולא חשיב אכילה וע"כ שפיר אינו מטמא כיון שהטומאה היא רק ע"י אכילה משא"כ בנבלת בהמה שטומאתו ע"י מגע ומשא שפיר אפשר שיטמא בראוי לכלב והרי מפורש בסוגי' (דמנחות ד"ע ע"א וביצה ד"ז ע"א הנ"ל דנע"ט אינו מטמא שלכ"א וצע"ג וע"ע (בב"ק דס"ב ע"ב) דגרסי' ס"ר על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור ועל שה ועל