אתוון דאורייתא יג

אין נותנת לחלק בכך וכמ"ש למעלה, עכ"ז נתיישבתי דמצינו דוגמת זה (בחולין דקכ"א ע"ב) דישראל ששחט בהמה טמאה וכן עכו"ם ששחט בהמה טהורה מועלה השחיטה לענין שיקרא אוכל ויטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת אבל אם עכו"ם שחט בהמה טמאה אין בה טומאה של כלום עד שתמות ותהי' נבילה והטעם דישראל ששחט טמאה או עכו"ם טהורה אע"ג דאין זה שחיטה כלל מדינא והוי נבילה עכ"ז הואיל ושחיטת ישראל בטהורה שחיטה מעליא הוא לכן גם בכה"ג דליכא רק חסרון אחד מפאת טמאה או מפאת עכו"ם ואינה חלוקה איפוא משחיטת ישראל בטהורה רק בחסרון אחד לכן חשיבא שפיר דומה קצת לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ שם שחיטה עלה בצד מה ומהני עכ"פ לענין טומאת אוכלין משא"כ עכו"ם בטמאה דאיכא תרתי לגריעותא וחלוקה משחיטת ישראל בטהורה מפאת שתי חסרונות לכן חשיבא לגמרי אינו דומה לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ אין שייכות השחיטה בשחיטת ישראל בטהורה מועיל לה כלל שתקרא שחיטה עש"ה בחולין וא"כ ה"נ דכוותה שפיר י"ל דשייכות השחיטה בחולין בכשרות מועיל שיהי' בקדשים שם שחיטה עלה רק אם אין שם בקדשים רק פסול אחד משא"כ כשיש שם שני פסולים ודו"ק ועוד נתיישבתי די"ל בפשיטות דהא דלא א"ר יוחנן השוחט עוף בלילה וכו' היינו משום דלא ניטעי דלא מיבעי' קאמר לא מיבעי' ביום דחייב דהוי אך פסול אחד מצד שהיא עוף אלא דגם בלילה דאית בי' תרי פסולים דעוף ודבלילה נמי חייב ובאמת אינו כן דבשוחט עוף ביום בפנים והעלה בחוץ פטור באמת וכמבואר במשנה המובאה בסוגי' דזבחים הנ"ל וזהו או מטעמא דרש"י ז"ל או מטעמא דידי וע"כ שפיר הוכרח ר"י למינקט השוחט בהמה בלילה וכו' וז"פ

והנה מה שכתבתי למעלה דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ נחשב שחיטה משום דמחוסר עדיין מעשה הבאה לפנים ואיננו עומד עדיין למליקה נזכרתי שא"ל לזה כי ש"ס ערוך הוא בזבחים דס"ט ע"א) דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ חשיב שחיטה משום דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת משום שחיטה בחוץ לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה וראיתי להעתיק כל הסוגי' דשם לפי שיש לי ממנה ראי' מפורשת למה שכתבנו דבעוף קדשים בפנים מליקתו היא שחיטתו ואם שחטו לא חשיב שחיטה כלל וזה דגרסי' התם וז"ל יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים ובין בחוץ (בעוף קמיירי) מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבילה ופריך הא נמי נבילה היא ומשני אלא ת"ל טריפה מה טריפה שווה בפנים כבחוץ אף כל שוות בפנים כבחוץ יצא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין מבפנים ובין מבחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה ופריך בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ (דשחיטת עוף חולין בחוץ הרי היא כהכשירו) אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהר מידי נבילה ופריך אשכחן חוץ פנים מנלן ומשני הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ (דכיון דבחוץ אינו מטמא מטעמא דאם הועילה לו וכו' לכן גם בפנים א"א שיטמא) עכ"ל הגמ' וברש"י שם ד"ה הא נמי נבילה אהיא כ' מי יימר דלאו נבילה היא הואיל ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא עכ"ל וכ"ב( התוס' שם ד"ה יכול וז"ל הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתן שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן (פי' כ"א מליקה היא הכשיחן) אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן ואע"ג דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה מפאת האיסור הנאה אשר בהם) מ"מ מטהרתף נבילה עכ"ל ומבואר איפוא בכ"ז דשחיטת עוף בפנים אין קרוי שחיטה כלל רק מליקתו זו היא שחיטתו אבל השחיטה איננה שחיטה כלל והוי כמיקטל קטלי ושמפאת זה הי' ראוי באמת שיהי' העוף הנשחט ענומאת טומאת נבילה ומה שאין מטמא הוא רק משום דלטומאה גזה"כ הוא דבעי' דומיא דטריפה שיהי' שוה בפנים כבחוץ משא"כ כאן דאינו מטמא בחוץ מטעמא דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת וכו' ע"כ גם בפנים אינו מטמא אבל מ"מ שם שחיטה אין עליו כלל בפנים רק מליקתו היא היא שחיטתו וכנ"ל

וראיתי להביא פה דברי הרא"ש ופ"ק דחולין סי' כ"ג) שהביא איבעי' דר' ירמי' דבעי התם איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מאי וכו' וכ' ע"ז וז"ל וכ"ל דנ"מ בבעיא זו באדם שאסר על עצמו אחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לו לאכול מה שניתותר בידו א"כ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כגון שלקות וגבינות עכו"ם וכיוצא אם אסור מה שיש ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל ולענ"ד לולי דבריו ז"ל אין זה דומה כלל לאיבעי' דר' ירמי' דהתם באיברי נחירה הרי אין האיסור בארץ רק: מפאת נבילה ואינו זבוח וע"כ שפיר איבעי' לי' לר' ירמי' דאיברי בשר נחירה שהכניסו עמהן מן המדבר דבמדבר נחירתו זו היא שחיטתו וכמפורש בש"ס שם וכמו שהבאתי למעלה א"כ הרי האיברים האלו נשחטו בשעתן אלא שעתה בארץ נשתנית ענין השחיטה וע"כ שפיר איבעי לי' לר' ירמי' אם האיברים האלו אסורים הואיל ועתה בארץ אין זו שחיטה א"ד הואיל וסוף סוף בשעתן נשחטו שוב א"א שיחשבו נבילה ואינו נשחט כשבאו לארץ ושרו אבל מאן לימא לן שאלו לא הי' טעם היתירם במדבר משום דנחירתו היא שחיטתו רק שבאמת היו נחשבים לנבילה אלא שבמדבר הי' נבילה מותר להם שגם אז הי' מסתפק ר' ירמי' להתירם גם אחרי בואם לארץ דכיון דהם נבילה ממש ובארץ הרי נבילה אסורה א"כ מנא לן שלא יהי' בכלל האיסור גם נבילה דמעיקרא וע"כ בנידון דהרא"ש שמזמן הנדר ואילך או מתקנת ב"ד ואילך מינין הללו הם איסור ממש א"כ מנ"ל להתיר מה שבידו מהם מקודם ודו"ק היטיב ועי' (בירושלמי עירובין פ"א ה"י) אמתני' דהתם דארבעה דברים פטרו במחנה ואחד מהם שפטורין מן הדמאי קאמר בירושלמי וז"ל נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו ע"כ ובק"ע פי' וז"ל פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן במלחמה ע"כ ובשירי קרבן שם ד"ה נכנסו כ' דדין זה דומה לאיבעי' דר' ירמי' הנ"ל עש"ה ולפמ"ש גם דין זה אינו דומה כלל וכמובן ודע דגם ספיקו של הרא"ש ז"ל הנ"ל אין לפשוט מדין הירושלמי הנ"ל דיש לחלק טובא דהתם בדמאי כיון שכל דמאי אסור אלא שבמלחמה התירו דמאי א"כ דמאי דמלחמה הותר מכלל איסור ע"כ שייך בי' סברא דהואיל ואישתרי אישתרי להתיר גם הבא לעיר וה"ז דומה ממש להא דאמרי( בקידושין דכ"א ע"ב) דהואיל ואישתרי ביאה ראשונה ביפ"ת במלחמה לכהן. מכלל איסור אישתרי גם אח"כ כשבאה לביתו ע"ש משא"כ בנידון דהרא"ש ז"ל כשהגיע זמן הנדר או נתחדשה תקנה ב"ד שפיר גם מה שבידו מקודם בכלל דלא שייך שם הסברא דהואיל ואישתרי כו' שהרי לא הותר מה: שמקודם בשום פעם ורק שעד עתה עודנה לא תותחל

האיסור כלל ודו"ק היטב ותו דהתם בדמאי טעמא