אתוון דאורייתא קה

היכי כרכינן אלא כיון דלא אפשר שרי פי' אפי' בלא כריכה דהתירו לגמרי להניח זע"ז אע"ג דזמנין אפשר וג"כ אני מפרש עמעמו עליו והתירוהו משום חיי נפש דחו הגזירה של פת לגמרי עכ"ל ותלי"ת כיוונתי לדעתו הגדולה והנה גם ממ"ש המרדכי הנ"ל לעניין פת עכו"ם דמשום חיי נעש התירי לגמרי יש ג"כ ראי' דבדרבנן שייך הואיל ואישתרי אישתרי. ח') הנה כסברא המובאת באות הקדום דהואיל והוצרכו להתיר איסור דרבנן היכי דאי אפשר בעניין אחר התירוהו ג"כ היכא דאפשר נמצא ג"כ בנדה דס"ז ע"ב ויש שם פלוגתא דאמוראי בזה דגרסי' התם א"ר הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שבת (שהרי א"א לה לחוף בשבת וע"כ כיון שהוכרחו להתיר פעם להפסיק בין חפיפה לטבילה יום אחד דהיינו כשהטבילה הוא במ"ש דאז א"א בעניין אחר ע"כ התירו זה תמיד אפי' היכא דאפשר) אשה חופפת בא' בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת ( שהרי א"א לה לחוף לא בשבת ולא ביו"ט וע"כ כיון שיש הכרח אז להפסיק בין חפיפה לטבילה שני ימים ע"כ מותרת תמיד להפסיק ב' ימים בין חפיפה לטבילה אפי' היכי דאפשר) אשה טובלת בא' בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ר"ה שחל להיות אחר השבת ור' חסדא אמר כלהו אמרי' (היכא דהגיע טבילתה במוצאי שבת חופפת בע"ש ואם הגיע טבילתה במוצאי יו"ט של אחר השבת או מוצאי ב' ימים טובים של ר"ה שחל אחר השבת חופפת נמי מע"ש דהא לא אפשר לה לחוף לא בשבת ולא ביו"ט) שכן לא אמרי' (שתהי' מותרת להפסיק בטבילה בליל חול יום או יומים בין חפיפה לטבילה מטעמא שכן אשת חופפת בע"ש וטובלת למ"ש וכו' זה לא אמרי') היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר"ה ור"ח נחלקו פה בסברא זאת אם יש להתיר איסור דרבנן אפי' היכא דאפשר מפאת שמוכרחים להתירו היכא דלא אפשר או לא דהא הך דסמוך לחפיפה טבילה אינו אלא מדרבנן דכל עיקר חפיפה הוא אך מדרבנן מתקנת עזרא כמבואר בב"ק דף (פ"ב ע"א) ודע דמ"ש ברש"י נדה שם ד"ה שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש וז"ל דהא אינה יכולה לחוף בשבת ודנין אפשר משאי אפשר עכ"ל אין כוונת רש"י לפלוגתא הנמצאת בעלמא אי דנין אפשר משאי אפשר עי' סוכה (דף נ' ע"ב) ועוד בדוכתי טובא] דפלוגת' הנ"ל לא שייכא להך דנדה כלל דפלוגתא הנ"ל הוא רק במילי דאורייתא במידת מה מצינו אי שייכא מידת מ"מ לדון גם אפשר משאי אפשר אבל שם בנדה דאיירי במידי דרבנן ל"ש זה כלל כמו שביארתי שם בחידושי ואכ"מ. והנה מצאתי עוד ענין זה אי דנין להתיר אפשר משאי אפשר באיסורים דרבנן והוא בר"ן פסחים פ"ג שכ' וז"ל ואפשר עוד שאינו מותר (כהן בעל קרי) בתרומת ח"ל בטבילה לבד בלא הערב שמש ואע"ג דרב עמרם אמר בבכורות דטמא מת צריך טבילה לתרומת א"ל ומותר היינו לפי שא"א לטהרו לגמרי מפני שאין לנו הזאה כדאמר התם וכי הזאה יש לנו ורב עמרם סבר להצריכו טבילה מיהת לפי שאין דנין אפשר משאי אפשר ואסיקנא התם דלית הילכתא כוותי' שאחר שאין טבילתו מטהרתו לגמרי אין מצריכין אותו לטהר לחצאין אבל מי שהוא טמא טומאת הגוף שאפשר לטהרו לגמרי בהערב השמש למה נקל עליו לטהרו בטבילה בלבד ואע"ג דטמא שרץ נמי אפשר לטהרו לגמרי ואעפ"כ לא הצריכוהו כלום התם היינו טעמא לפי שאין בדין להחמיר יותר בטמא שרץ מבטמא מת כיון שבשניהם לא יצתה טומאה מגופו אבל כל שיצתה טומאה מגופו כיון שאפשר לגמור טהרתו בהערב שמש אין ראוי להתיר בטבילה בלבד עכ"ל והנה מ"ש דאין בדין להחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת ואע"ג דטמא שרץ יכול ליטהר מטומאתו וטמא מת א"א לו ליטהר ועכ"ז אומרים דכיון דטמא מת ההכרח להתיר לו אכילת תרומה בטומאה כיון דא"א בענין אחר ע"כ גם טמא שרץ מותר לאכול בטומאה אע"ג דאפשר הנה זה לכאורה היפוך מ"ש תחילה דרב עמרם מצריך טבילה לטמא מת מפאת שאין דנין אפשר משא"א והא דלית הלכתא כוותי' דרב עמרם הרי כ' ג"כ הטעם רק משום דאין טהרה לחצאין (ומבואר אצלינו הכוונה במק"א דר' עמרם ומחלוקתו נחלקו בסברא אם טהרות דטמא מת לתרומה דהיינו הטבילה וההזאה והערב שמש כל אחת בפני עצמה אינה פועלת כלום ואינו טהור כלל וכלל לתרומה רק בגמר כל מעשי הטהרה דהיינו אחרי הטבילה וההזאה וההערב שמש וע"כ בזה"ז שאין לנו הזאה הנה הטבילה לבד אינה פועלת טהרה כלל ואין לנו להצריכו טבילה בחנם או אמרינן דכל אחת ממעשי הטהרה אלה פועלת קצת ענין טהרה עכ"פ גם לתרומה אלא שגמר הטהרה ושלימותה שיהי' ראוי לאכילת תרומה בפועל הוא רק אחרי כל המעשים היינו אחרי הטבילה וההזאה והערב שמש אבל הטבילה לבד ג"כ פועלת בו טהרה מה גם לתרומה ואחרי' ההזאה מטהרתו יותר ואחרי' ההערב שמש גומר טהרתו ועכ"פ כיון שהטבילה פועלת בו ג"כ מקצת טהרה לתרומה א"כ ממילא כהן טמא מת שטבל הוא טהור יותר לתרומה מכהן טמא מת שלא טבל וע"כ גם בזה"ז שאין לנו הזאה שפיר יש להצריכו טבילה עכ"פ לאכילת תרומה שהרי יהי' טהור יותר אל האכילה אחרי הטבילה מאשר הוא לפני הטבילה ודו"ק והארכתי בזה במק"א אריכות רב ואכ"מ) ומוכח דלכ"ע אין דנין להתיר אפשר משא"א וצריך לחלק בין דין אפשר משא"א באותה טומאה בעצמה לבין אם הוא בב' טומאות דרק בטמא מת שפיר יש להצריכו טבילה אע"ג דא"א לו ליטהר לגמרי כיון שאין לו הזאה דעכ"ז כל כמה דמצי למיעבד טהרה לטומאה זאת ראוי שיעשה משא"כ בב' טומאות דהיינו טומאת שרץ וטומאת מת אינו בדין שנאמר דטומאת שרץ תאסור האכילה בתרומה וטומאת מת החמורה ממנה לא תאסור האכילה ואי דטומאת מת א"א לטהרה עכ"ז הרי סוף סוף היא טומאה חמורה ואין אוסרת את האכילה וכהן טמא מת אוכל בתרומה וע"כ א"א לנו לומר דטומאת שרץ הקלה תאסור האכילה ושכהן טמא שרץ לא יאכל בתרומה כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא והנה יש קצת צ"ע במה שכתב הר"ן דהא דלית הלכתא כוותי' דרב עמרם היינו מטעמא דאין טהרה לחצאין כנ"ל ומדוע לא כתב הר"ן בפשיטות טפי דהטעם הוא מפאת דסבירא לן דדנין אפשר משא"א דהרי הר"ן עצמו כ' בטעמא דרב עמרם דהוא משום דאין דנין אפשר משא"א וא"כ דבר זה הרי כבר מצינו בו פלוגתא מפורשת בגמ' נדה הנ"ל אי דנין אפשר משא"א כה"ג באיסור דרבנן או לא וא"כ למה לנו לחדש סברא אחרת בפלוגתא דרב עמרם ובעלי מחלוקתו בבכורות שם אחרי שיש לנו לומר דפליגי בפלוגת' דאמוראי דנדה הנ"ל ממש וכמו שכתב הר"ן דטעמא דר' עמרם הוא משום דאין דנין אפשר וכו' הנה כן הי' יכול לומר דטעמא דבני פלוגתי' הוא משום דדנין וכו' כיון דדבר זה אי דנין וכו' או לא הוא פלוגתא כבר בגמ' ויש ליישב ואין להאריך. ט') הנה מצינו עוד זאת הסברא דדנין להתיר אפשר משא"א בדרבנן בשינוי קצת בפסחים דנ"ה ע"ב דאמר דספרין וכובסין מותרין לספר