אתוון דאורייתא קב

כיון דיתעביד איסור בשעת אכילה ועמה מותר לו לאוכלו וחשיב שפיר שירים נכרים) והנה הך סברא דאזלי' בתר מחשבת האוכל ולא בתל, עצם האכילה הוא פלוגתא מפורשת בחולין דק"ב ע"ב) בין אביי ורבא דרבא אמר הפם דלרבי דס"ל דבהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת מכל מקום אם חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה אח"כ אפי' כולה חייב כיון דלפי מחשבתו שחישב לאוכלה אבר אבר הרי גלי דעתי' דלאיברים עומדת וז"ל הגמ' שם אמר רבא את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב א"ל אביי ומי איכא מידי דאילו אכיל לי' אחר לא מחייב ואכיל לי' הוא ומחייב א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא בזה דאביי ס"ל דלא אזלינן באכילה בתר מחשבת האוכל רק בתר עצם האכילה לפי מה שהיא בעצמותה זולת מחשבתו וע"כ כיון דבעצם הדבר הרי בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ואכילת כולה לפי עצמיות הדבר איננו אכילת אבר ע"כ לא מהני מחשבת האוכל למיחשבי' אכילת אבר ופטור ורבא ס"ל דמחשבת אוכלין שמה מחשבה ומהני מחשבה דידי' דחישב לאוכלה אבר אבר למיחשבי' אכילת אבר וחייב וא"כ מובן ממילא דה"ה בהך דח"ש י"ל בפשיטות דהא דח"ש אסור מה"ת תלוי בפלוגתא דאביי ורבא הנ"ל דלרבא דמחשבת אוכלין שמה מחשבה מהני אחשבי' דאוכל לשווי' אכילה לח"ש אעפ"י שבעצם איננו אכילה ויסבור דח"ש אסור מה"ת ולאביי דמחשבת אוכלין לאו שמה מחשבה ממילא אמרי' להיפוך דח"ש מותר מה"ת ולא מהני האחשבי' לשווי' אכילה ולאוסרו וע"כ רבא לטעמי' דח"ש אסור מה"ת שפיר סובר דבעינן שירים נכרים כיון דאין קושי' משירים דח"ש וכנ"ל וכן להיפוך דמפאת דסובר דבעי' שירים נכרים הוכרח לסבור דמחשבת אוכלין שמה מחשבה כי היכי דיותסר ח"ש מה"ת מטעם אחשבי' ולא תיקשי איך ח"ש חשוב שירים נכרים ואביי דסובר דמחשבת אוכלין אינה מחשבה וח"ש איפוא מותר מה"ת ע"כ הוכרח לסבור ג"כ דלא בעינן שירים נכרים דאל"כ הרי תיקשי משירים דח"ש וכן להיפוך דהואיל וסבר דלא בעינן שירים נכרים ע"כ מצי סבר שפיר דאין מחשבת אוכלין מחשבה וח"ש מותר מה"ת דהא בהא תליא וכנ"ל

והנה מה שהערותי למעלה על הירושלמי דהקשה דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש דהא היא מצה של טבל כיון דא"א להפריש התרומה כ"ז שהוא חדש כיון שאין השירים ניכרים הנה נזכרתי שזה טעות שהרי הירושלמי קאי אתחלת ביאת ישראל לארץ והרי לא נתחייבו בתרומות ומעשרות עד אחרי כיבוש וחילוק ואמנם יש להעיר ממנחות ס"ח ב'דדפריך התם אמ"ד דבזמן שביהמ"ק קיים נמי האיר המזרח מתיר ודכתי' עד הביאכם הוא למצוה ופריך מר' יוחנן בן זכאי דהתקין משחרב ביהמ"ק דיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ואי ס"ד מצוה משום מצוה ליקו ולגזור ובתוס' שם כתבו דהאי מצוה היינו איסור עשה גמור מה"ת והא דפריך משום מצוה ליקו וליגזור היינו משום דאין עושין סייג אעשה כ"א אלאו ע"ש ואי איתא אכתי מאי פריך הא כיון דיש עכ"פ איסור עשה א"כ שוב א"א לתרום על התבואה כיון דאין השירים נכרין ושוב יש איסור טבל שהוא במיתה ושפיר גזר ריב"ז משום איסור מיתה לא אמצוה לבד וי"ל דכיון דהתרומה מתרת עונש מיתה, ולאו דטבל ע"כ אע"ג שנשאר איסור עשה חשוב שירים נכרים דכמו דחקר המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דאע"ג דח"ש אסור מה"ת עכ"ז לא חשוב שירים נכרים כיון שלא הותר עונש בזה א"כ ה"ה להיפוך י"ל דהיתר דעונש לבד חשוב ג"כ שירים נכרים אעפ"י שנשאר איסור מה"ת ויש לדחות ואין להאריך וע"ע מנחות ס"ז א משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מליאים קמח וקלי וכו' ור' יהודה ס"ל התם דברצון חכמים הי' עושין וקשה דאיך עשו כן לקצור ולגדוש ולטחון ולרקוד קודם העומר הא לא הי' אפשר להם לתרום תרומה כיון שאין השירים נכרין והרי חזקה לגורן שאינו נעקר עד שתורמין תרומה גדולה וכל ישראל אז היו, נזהרין בזה כדמוכח בתוס' קידושין ב"ו ב' ד"ה מעשה הדיבור ע"ש וע"ע שם (במנחות ובפסחים פ"ק דפריך אר' יהודה דאמר ברצון חכמים היו עושין ולא גזר דילמא אתי למיכל מיני' דאמאי גזר דילמא אתי למיכל מיני' בחמץ בפסחים שם ולכאורה מאי קושי' הא חמץ דבכרת חמיר מחדש דבלאו וא"כ שפיר יכול לגזור בחמץ טפי מבחדש כדמצינו בדוכתי טובא (ויש לנו בזה אריכות גדול ואכ"מ) ואולם לפי דרכנו י"ל דגם חדש הוא במיתה ביד"ש מפאת טבל כיון שא"א לתרום תרומה כ"ז היותו חדש כיון שאין השירים נכרין ואע"ג דכרת חמור גם ממיתה ביד"ש עכ"ז יש לגזור במיתה ביד"ש כמו בכרת ע' בבא מציעא נ"ו א' שום מיתה בעולם ויש לי לפלפל בזה בהנך סוגיין דמנחות ופסחים הרבה מאוד ואין להאריך

והנה לפי מה שחקר המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דהיכא דזולת התרומה ג"כ השירים מותרים כגון ח"ש אז לא חשוב שירים נכרים ואין התרומה חלה יוקשה בהא דתנן בתרומות פ"א מ"י דתורם על שאינו גמור תרומתו תרומה ואמאי הרי אין השירים נכרים שהרי מותר לו לאכול גם זולת התרומה ודוחק לומר דמה שהוא מתיר אכילת קבע דאיסורו רק מדרבנן מיחשיב משום הכי שירים נכרים גם לענין דאורייתא (ויסולק בזה ספיקו של המהריט"א ז"ל לענין ח"ש אליבא דר"ל דהא גם לר"ל ח"ש אסור מדרבנן עכ"פ) וע"ש בר"ש דהביא מן התוספתא דיש קרא ע"ז וא"כ הרי על הכתוב עכ"פ אין לתרץ כן ועוד דתיקשי בכמה דוכתי דיליף דמע"ר שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה משום דכתי' מכל מעשרותיכם תרימו וגו' ואיך מהני המעשר הא אין השירים ניכרין כיון שגם לפני הפרשת המעשר הי' מותר לו לאוכלם והרי גם לענין מעשרות בעינן שירים נכרים מדבעיק קביעת מקום וכמ"ש למעלה ועוד יוקשה ג"כ כהערת המתרי"ט אלגאזי הנ"ל מח"ש בהא דס"ל לר"ע בחלה פ"ד מ"ד דהמפריש חלה מן הקב ה"ז חלה אפי' מה"ת (ואפי' להקל ע"ש במשנה ה') ואמאי הרי אין השירים ניכרים כיון דגם לר"ע מותר לאכול לכתחלה מן הקב גם בלי הפרשה כמבואר שם פ"ב מ"ג והבאתי משניות האלה כבר למעלה ויש לפלפל בזה הרבה ובאתי פה רק להעיר

והנה מה שכתבתי למעלה דתרומה לכ"ע אסור לבטל מה"ת (אפי' לדיעות הסוברים דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה) משום דהביטול הוא הנאה של כילוי מפאת שנעשה חולין ויש כליון הקדושה יש להסתפק אם גם בטבל הדין כן דאיסור טבל נראה דג"כ מטעם קדושה היא שיש בו קדושת תרומה ומעשרות בכח וע' לעיל כלל ב' וכבר הבאתי למעלה דברי הר"ש בשם הירושלמי דטבל קרוי קודש וזולת זה י"ל דגם כליון האיסור לבד מה שהוא נעשה היתר ע"י הביטול חשיב הנאה של כילוי והרי טבל ג"כ אסור בהנאה של כילוי מה"ת ואדרבה איסור הנאה של כילוי דתרומה מטבל הוא דילפינן וכנזכר תחלת הכלל הזה והנה כבר הבאתי דהתוס' בסוגי' דפסחים ל"ג הנ"ל הקשו דהא השירים נכרים לענין הנאה של כילוי והבאתי למעלה דהירושלמי שם כיוון לתרץ זה בהא דאמר הפריש מצה על חמץ אינה תרומה דכל תרומה שאינה מתרת את השירים