עצי ברושים צז

וברורה ואין בהם שום גמגום ופקפוק ולק"מ קושיית הרב הגאון הנ"ל עליהם: וגם במאי דפשיט ליה להגאון הנ"ל דר' יוסי פליג גם בספק מים שאובין למקוה דספיקו טמא הנה במל"מ פ"י מה' מקוואות הלכה ו' ובנו"ב מהד"ק בסימנים השייכים ליו"ד סימן ס"ה כתבו להדיא דנראה דבספק מים שאובין לא פליג ר"י והמל"מ הכריח כן מהתוספתא דמקואות פרק ב' והובאה בר"ש בפ"ב דמקוואות משנה ג' וטעמא דמילתא כתב המל"מ שם דבטומאה וודאית אין חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה ובכולהו איכא למימר אדם זה בחזקת טומאה היה מספק לא נטהרנו דאוקמיה אחזקתיה שהיה טמא וודאי וגם במקוה ליכא חזקת כשרות שהרי חסר לפנינו וכו' אבל במקוה שהיא כשרה וודאי מה"ת וספק הוא בדבר שהוא מד"ס והיינו שיש ספק אם נפלו בו ג' לוגין מודה ר"י דספיקו טהור שהרי כל ספק מד"ס אזלינן בהו לקולא והלכך אפי' אם הוא טמא טומאה חמורה ספיקו טהור דכיון שהספק נולד בפסול דרבנן וגם אין כאן חזקת פסול שאדרבה דיש להעמידה המקוה בחזקת כשרות ולומר שלא נפל בה שאובין וכעין זה כתב ג"כ הנו"ב אך קצת בהסבר אחר ודבר ד' בפיהם אמת [ואף שמה הכריח המל"מ לזה מהתוספתא דטהרות הנ"ל דאמר כו' ואם טבל ועשה טהרות טהורות אינו ראיה כלל דהא י"ל בפשיטות דהטעם דהטהרות טהורות משום דזה הוי כספק ליטמא ולטמא דמודה ר"י דטהור וכמש"כ הר"ש מ"מ הסברא נראה אמת בלא ראיה. ועוד יש לחלק בין אם הוא טמא בוודאי טומאה דרבנן והספק הוא במקוה בפסול דאורייתא לבין אם הוא טמא בוודאי אפי' בטומאה דאורייתא והספק הוא במקוה בפסול דרבנן דאם הספק הוא בפסול דאורייתא דאם הי' ג"כ הטומאה דאורייתא היה צריך להחמיר מספקא והלכך גם בטומאה דרבנן ס"ל לר"י דצריך להחמיר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ אם הספק בפסול דרבנן דלא משכחת כלל דיהי' צריך להחמיר בזה ונראה דזהו טעמו של הרמ"א ז"ל בספרו תורת חטאת כלל פ"ה שכתב שם דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא מדרבנן אפ"ה רם נשפך אסור הואיל וטע"כ דאורייתא דלכאורה תמוה מאוד דהא דטע"כ דאורייתא הוא באיסור דאורייתא אבל בשר עוף בחלב דהוא דרבנן אפילו בעיקר האיסור כ"ש בטעם אבל כוונתו פשוט דאף דעיקר האיסור הוא דרבנן מ"מ כיון דנתערב מין בשאינו מינו דכוותיה באיסור דאורייתא אף דהיה רוב בוודאי וספק אם יש בו ס' היה אסור מספיקא משום דכיון דטע"כ דאורייתא צריך להחמיר מספיקא והלכך גם באיסור דרבנן צריך להחמיר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דגזרו באיסור דרבנן משים ליתא דאורייתא משא"כ בנתערב מין במינו ואיכא רובא וספק אם יש ס' דהספק נולד בדרבנן גם באיסור דאורייתא שנפל מותר במין במינו ואיכא רובא לא משכחת לעולם דיהי' הספק אסור דהא לא משכחת ביה איסור דאורייתא לעולם ודברי הרמ"א הוא ממש כדעת ר"י כאן במקוואות אך מ"מ יפה השיג עליו הש"ך ביו"ד סימן צ"ח סעיף ז וכתב דהא מ"מ הו"ל ספיקא דרבנן משום דהא אנן קיי"ל כת"ק דר"י ומיהו אין זה השגה על הרמ"א ז"ל די"ל דהרמ"א ז"ל נמשך בזה אחר דברי הב"י כאן בהלכות מקוואות שכ' שהרמב"ם פסק כר' יוסי והן אמת שהמל"מ שם תמה עליו שהרי אדרבה בטומאה קלה פסק הרמב"ם בהדיא דספיקו טהור וכתב דט"ס נפל בב"י וצ"ל דפסק כת"ק מ"מ י"ל דס"ל להרמ"א דאף לענין טומאה מקלינן שאני התם משום דאפושי טומאה לא מפשינן אבל לענין איסורא צריך להחמיר וכן מחלק הש"ס בביצה וד' ז') אליבא דר"י ע"ש [ואין לתמוה על הש"ך דבדיני ס"ס באות כ' כתב דבמקום חזקת איסור גם בספק דרבנן אסור והביא ראיה מד' ר"י וכתב דהא קיי"ל כר"י ובכאן השיג על הרמ"א ז"ל ואף דהוא בעצמו ס"ל דהלכה כר"י בזה שאני התם שהטמא יש לו חזקת טומאה משא"כ הכא בנפל חלב לבשר עוף דאין כאן חזקת איסור כלל דהא י"ל דהי' ס' בקדירה ואין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר ודו"ק] ועכ"פ שפיר הביאו הפוסקים ז"ל ראיה מד' התוספתא דבכולו או רובו שאוב פסול מה"ת ואף אם התוספתא אתיא כר' יוסי: ואחר שבאו הדברים הנ"ל ליד הרה"ג מו"ה אברהם יוסף הנ"ל השיב לי בזה הלשון מה שכ' מעכ"ת נ"י דהפוסקים הנ"ל דייקו מסיפא דתוספתא דע"כ לאו ר' יוסי היא מדמכשיר מספק לאחר שיש בו רוב מקוה דבריו נכונים כי גבי הדדי מתניא ואנכי הקשתי הקושיא זאת בדברי עם הרב הגאון מו"ה מרדכי אליעזר נ"י בע"פ ולא נזכרתי מש"כ התוס' והרא"ש דקתני סיפא וכו' אבל אכתי יש לעיין בזה למש"כ החות דעת בסי' ק"י להשיב על קושיית הכרתי ופלתי והפר"ח על הש"ך שכ' דבדבר שיש לו חזקת איסור אסור אף בספיקא דרבנן והקשו עליו מהא דפסק הרמב"ם כר"מ דמתיר אפילו בחזקת איסור [ומיהו למש"כ לעיל דבטומא יש להקל טפי לק"מ] אבל באמת הש"ך בעצמו מסיים דקיי"ל כר"י וזה וודאי תמוה דהא בהדיא פסק הרמב"ם כר"מ ועל זה לא יתכן תי' החות דעת וצ"ע וכתב החות דעת דאינו קושיא דהא דמטהר ר"מ היינו דווקא בנטמא בוולד הטומאה דרבנן וכמש"כ הראב"ד בהשגות בפי' מה' מקואות ובמל"מ שם ובכה"ג הוי תרתי מדרבנן הטומאה מדרבנן וגם מה שהאדם נטמא ע"י וולד הטומאה אינו אלא דרבנן ואפילו אם היה וולד הטומאה דאורייתא כ"כ החות דעת שם ונדחק לפרש סוגיא דעירובין דפריך מינה אתחומין משום דבעירוב הקילו הרבה יותר משאר ספיקא דרבנן והשתא אפשר לומר דאף דכולו שאוב הוא מדרבנן איצטריך לחזקת המקואות משום דהוי חד מדרבנן דמיירי בטומאה דאוריתא והשתא גם מסיפא אינו ראיה דלאחר שיש בו רוב הוי תרי דרבנן דבכ"ד הוי רובו ככולו מדאורייתא כדאיתא בנזיר (ד' מ"ב) אבל הרואה יראה שדבריו דחוקים בפי' הסוגיא דעירובין הנ"ל וגם לקמן (ד' ס"ח) בש"ס דעירובין לא משמע כן לפירוש רב אלפס דלפי דעת החות דעת הנ"ל דבעירובי תחומין הקילו גם בחד ספיקא כ"ש בעירובי חצירות דקיל יותר כמו דאיתא בשבת (ד' ל"ד) וא"כ לא מקשה שם אביי מידי וגם רב יוסף הו"ל לשנויי ולא שאני לך בין שבות דשאר מלאכות לבין שבות של הוצאה בכרמלית דבהוצאה הקילו טפי. ומש"כ כת"ר נ"י די"ל דר"י לא פליג רק בספק טבל במ' סאה דהספק הוא בדאורייתא אבל בספק מים שאובין י"ל דמודה ר"י לכאורה יש ליישב ע"פ סברא זו קושיית התוס' על רש"י שבת (ד' ל"ד ע"א) ד"ה שניהם שהקשו דהא ר"י לית ליה דספק עירוב כשר רק משום דאיכא חזקה להיתר משא"כ בהניח העירוב בהמ"ש ליכא חזקה להיתר אבל לפי דברי כת"ר נ"י לק"מ דהתם בתרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה הספק הוא באיסור דאורייתא ומשו"ה אינו מכשיר העירוב רק מצד חזקה אבל לענין אם הניח העירוב בהמ"ש הספק הוא בדרבנן ולכן אף דליכא חזקה מ"מ שפיר הוי ערוב כל זה מד' הרה"ג הנ"ל מש"כ אלי: וזה אשר השבתי על דבריו בעז"ה. הנה בעיקר הדבר אי הך ברייתא כר"י או לא אין מן הצורך להאריך עוד כיון דכבר הודה כת"ר נ"י בעצמו דע"כ דהתוספתא לא אתיא כר"י מהך דסיפא: ומה שחזר והניף ידו לפלפל ולדחות הראיה בדרך אחרת ע"פ דברי הגאון בעל חות דעת זצ"ל בסי' ק"י בקונטרס הספיקות דהעלה שם לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן דבחד דרבנן אפי' ר"מ מודה דספיקו טמא והביא כן בשם הראב"ד בהשגות פ"י מה' מקואות הלכה ו' ובמל"מ שם [ויישב בזה תמיהת הפר"ח והכרתי והפלתי על הש"ך במה שהקשו עליו דהא הרמב"ם פוסק כר"מ דספיקו טהור ואף ביש לו חזקת טומאה] וא"כ ספק מים שאובין נמי אף אם נימא דכולו שאוב מדרבנן מ"מ חד מדרבנן הוא ולהכי בעינא לטעמא דחזקת המקואות כשרות כן כתב כת"ר נ"י: אבל באמת ד' הגאון בעל חוות דעת לא נהירא כלל דמלבד מה דלדבריו הוצרך לדחוק דתחומין הקילו גם בחד דרבנן דאל"כ לא נתיישב הסוגיא דעירובין מ"ו וסברא זו לא נהירא כלל וכאשר תמה עליו כת"ר נ"י במכתבו ויפה תמה עליו כתר נ"י בזה. עוד אני אומר דכמדומה דבמח"כ הגאון לא ירד לכוונת הראב"ד והמל"מ שם דהוא ז"ל חשב דהא דמחלקים שם בין אב הטומאה לוולד הטומאה היינו משום דאב הטומאה דרבנן הוי חד דרבנן וולד הטומאה הוא תרי דרבנן הטומאה דרבנן וגם האדם מה שניטמא מוולד הטומאה הוא דרבנן אפילו אם הוולד הוא ראשון דאורייתא. אבל לענ"ד הוא תמוה דהא במתני' שם תנן אכל אוכלין טמאין ספיקו טהור ומי לא עסקינן דנגעו בשרץ ונעשו ראשונים דאורייתא ואעפ"כ תנן דספיקו טהור לר"מ משום דעיקר טומאת גויה הוא מדרבנן הרי דאפילו בחד דרבנן מטהר ר"מ בספיקו וזהו ברור בלא ספק: ועוד דלדבריו אמאי לא כתבו הראב"ד והמל"מ שם רבותא יותר דמשכחת אף דנטמא האדם בוולד הטומאה ספיקו טמא אף לר"מ כגון דהוולד הטומאה הוא ראשון דאורייתא אלא וודאי דדווקא באב הטומאה דרבנן כתבו כן והוא משנה ערוכה בטהרות פ"ד מ"א אבל דבר