עצי ברושים צו

אינו מובן דמאי שייך בזה לרווחא דמילתא כיון דבאמת סגי כשפ"ה מאי הוצרכו להטריח בזה ביותר ונראה דכוונתו בהא שכ' לרווחא דמילתא היינו כדי שיכנס המים לתוך הים ברווח וכן הביא הב"י שם לקמן בשם הר"ן דמשו"ה הוצרכו לנקב כמי רימון כדי שיכנסו המים בשפע וכן כתב הסמ"ג בעשין רמ"ח דמצד הדין היה סני כשפ"ה ומה שנקבו כמוציא רימון כדי להביא המים מעין עיטם ברווח והובא בב"י. וכן כתב הב"י עוד שם לקמן בשם הר"ן כדברי הסמ"ג. ועוד כתב הסמ"ג בשם ה"ר אלחנן והר"ן בשם י"א דמשו"ה הוצרכו לנקב כמוציא רימון לפי שכל שפע המעיין נכנס בתוך הים והם טובלין בו לכן צריך כמוציא רימון להוציא מדין כלי לגמרי עכ"ל ונראה דמה שתי' התוס' בשם רבינו יחיאל לפי שהשוורים מפסיקין בין הים למעין והוי ליה כהורק מכלי אל כלי כיון דמרחקי טיבא שצריך שיבואו שם מים בשפע אפשר דהיינו כמו שכ' הסמ"ג בשם הר' אלחנן אכן ממה דמסיים וצריך שיבואו שם מים בשפע משמע יותר דכוון בזה כמו התירוץ שכתב הסמ"ג והר"ן וצ"ע בזה: ומה שתי' התוס' עוד דהא שנקט כמוציא רימון היינו לבטל השוורים מתורת כלי לכאורה אינו מובן דמה בכך שלא יבטלו מתורת כלי מ"מ כשר לטבול בו מחמת שמחובר למעין כשפ"ה ואכן בר"ן מבואר הדבר דהיינו כדי שלא יטמא הים והשוורים בטומאה הנכנסת לתוכו קודם טבילה וכן כתב הסמ"ג שם כדי להוציאו מתורת כלי שלא יטמאוהו הכהנים העולין לטבול שם ור"ל דישאר הים בטומאתו דאף דבתוכו יש בו מקוה טהרה מ"מ גב הים לא נטבל ויחזור ויטמא לבשר קודש שבעזרה שיגעו בי ועוד דהא אסור לשהות כלי טמא בעזרה וגם לא יהא אפשר כלל וכלל לטבול אותו במקוה אחרת דהרי היה מחובר לקרקע: וראיתי להסמ"ג שם שדחה תי' זה וכתב דאין לומר כך כי הכהנים טמאין לא היו נכנסים שם למקדש אלא כהנים טהורים עכ"ל שם ולכאורה תמוה דכיון דלא נמצא כהנים טמאים בעזרה היכי אמרינן בירושלמי [בפ"ג דיומא הלכה ה'] דהים הי' בית טבילה לכהנים דכתיב והים לרחצה ואולי דכוונתו דוודאי היה נמצא בעזרה כהנים טמאים שנטמאו בעזרה גופא בשרץ אשר היו צריכים לטבילה או דהירושלמי ר"ל דהיה נצרך לטבילה דשחרית דכל הכהנים אפי' טהורים היו צריכין טבילה בכל בוקר ובוקר כדאיתא ביומא (ד' ל"ג) ובזבחים (ד' כ') ועוד דהא תנן ביומא (ד' כ"ח) דזה הכלל היה במקדש דכל המסיך את רגליו טעון טבילה אבל כהנים טמאים שיכולים לטמא כלי בוודאי לא היה בנמצא דהרי אדם שיהי' אב הטומאה שיכול לטמא כלים לא משכחת לה רק שיטמא במת עצמו וזה לא שכיח כלל שיטמא אדם ע"י מת בעזרה ומיהו אינו קושיא כ"כ על המתרצים כן דהא מ"מ הי' צריך לנקוב שלא יטמאו הים והשוורים אם יגע שרץ מת בהם ואגב דאיירינן בענין יש"ש ראיתי לכתוב בנידון דברי הרוקח שהובא בב"י בסי' ר"א שכ' דאף כלי עץ הבאין במידה דאע"פ שאינן מקבלין טומאה אפילו הכי המים שבתוכו כשאובין והביא ראיה ע"ז מהירושלמי הנ"ל דהוצרך לומר בים של שלמה שהיה נקוב ואף שהיה גדול הרבה ואינו מקבל טומאה וכתב מר אחי הגאון זצ"ל בספרו ראשית ביכורים (ד' ע"ב) שמו"ר הרב הגאון חכם הכולל מו"ה יעקב זצ"ל [אשר היה נקרא בפי כל בשם הרב ר' יעקב קאוונער] תמה ע"ז דהרי יש"ש היה של נחושת וכלי מתכות לא איתקש לשק כלל ומקבל טומאה אפילו גדול הרבה ע"ש. אך המעיין בס' הרוקק בעצמו בסי' שע"ז יראה שגם הוא ז"ל הזכיר בעצמו דבכלי מתכות אף בהבאין במידה מ"מ מקבלין טומאה משום דלא איתקש לשק אך דנפל ט"ס בלשונו שם וצריך להגיה בו כמו שהוא הלשון בתוס' בפסחים הנ"ל: והיובא לנו מד' הסמ"ג והר"ן והריטב"א ז"ל דהם ג"כ ס"ל כדעת הראב"ד הנ"ל דכל שמחובר למעין כשפ"ה סגי בהכי אף בכלי עץ דשיעורו כמוציא רימון מדהוצרכו לתרץ דהא שהוצרכו לנקב רגלי השוורים כמוציא רימון לא היה רק כדי שיבואו המים בשפע אבל מד' הרוקח שם משמע דס"ל כדעת הרא"ש הנ"ל דבכלי עץ בעינן כמוציא רימון דווקא והא דתנן דהשידה והתיבה שבים אם יש בפיהם כשפ"ה מטבילין בהם היינו משום שהים מקיפם ומי הים עולין למעלה מפה הכלי ע"ש אבל מה דס"ל להראב"ד ז"ל דבלא חיבור למעין לא מהני נקיבה כלל אף אם ניקב בכדי טהרתו לענין לטבול בתוכו זה אינו מבואר בד' הפוסקים ז"ל הנ"ל כמאן ס"ל. אך דעת הרמב"ם והובא בשו"ע בסעיף ז' דאם ניקב בכדי טהרתו מותר לטבול בתוכו אם קבעו בקרקע או שפקק הנקב בסיד ובבנין והגם שאינו מחובר למעין כלל ופשוט דבכלי עץ בעינן כמוציא רימון דהוא גדול משפ"ה והא דכ' הרמ"א שם וי"א דבעינן נקב כשפ"ה ר"ל בכלי חרס דבכדי טהרתו הוא כמוציא זית וע"ז הביא דעת הרא"ש והטור דבעינן כשפ"ה דכן יש להחמיר ותמהני על הגרע"א ז"ל בגליון היו"ד שם דתמה דהיאך מהני כשפ"ה בכלי עץ דהא עדיין כלי הוא המקבל טומאה ונשאר בצע"ג ולא ידעתי איזה משמעות יש כאן בשו"ע דסגי בכלי עץ כשפ"ה דפשוט דהרמ"א לא כתב כן רק להחמיר בכלי חרם אבל לא להקל בשל עץ ואף דבב"י כתב כן דגם בשל עץ סני בנקב כשפ"ה אבל הדבר פשוט דבשו"ע חזר בו דהרי סתם וכתב דבעינן נקב המטהרו ומשמע להדיא דגם בכלי עץ בעינן נקב המטהרו דווקא וק"ל הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן מט הנה לענין מקוה שכולו שאוב או רובו שאוב אם הוא פסול מדאורייתא או דאינו רק מדרבנן ידוע דהוא מחלוקת הפוסקים דדעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מקוואות דכולו שאוב נמי מדרבנן וכן הוא דעת ר"י בתוס' בפ' המוכר את הבית (ד' ס"ו ע"ב) וברא"ש בפ' מרובה סימן ג' ובה' מקואות סי' א' ובשאר פוסקים. אמנם דעת רשב"ם ור"ת שם וכ"ה ג"כ דעת הר"ש בפ"ב ממקוואות והרא"ש בפ' מרובה ובה' מקואות והר"ן בפ"ב דשבועות דכולו שאוב או רובו שאוב פסול מן התורה. והביאו ראיה לזה מהא דתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה וחזקת המקואות כשרות [פי' העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו א"כ אינו ממלאהו מים שאובין אלא במים כשרים לטבילה כן פירש הרא"ש שם] ומדהוצרך לטעמא דחזקת המקוואות כשרות אלמא דאי לאו הך חזקה הוה פסול מספק אלמא דספיקא דאורייתא הוא דאי הוה כולו שאוב מדרבנן בלא"ה כשר דספיקא דרבנן הוא כן כתבו הפוסקים הנ"ל: וסיפר לי חכם אחד והוא ניהו הרה"ג החריף ובקי וכו' מו"ה א בר הם יוסף זצ"ל שהקשה הרב הגאון הגביר מו"ה מרדכי אליעזר קאוונער זצ"ל מפ"ק ווילנא דמאי ראיה היא זו דלמא הך ברייתא אתיא כר' יוסי דמתני' דמקואות פ"ב מ"ב דס"ל דאפי' בטמא טומאה קלה וספק טבל ספק לא טבל אמרינן דספיקו טמא דס"ל דספיקא דרבנן נמי לחומרא אזלינן היכא דיש לו חזקת איסור או חזקת טומאה. וא"כ ה"ה דספק מים שאובין לדידי' נמי לחומרא אזלינן ואפי' ברובו כשר כיון דגברא יש לו חזקת טומאה ולפיכך הוצרך לטעמא דחזקת המקוואות כשרות דאז הוי ספק השקול דכמו דיש לגברא חזקת טומאה ה"נ יש למקוה חזקת כשרות ומודה ר"י דספיקו טהור אבל אי לאו הך טעמא דחזקת המקוואות הוה טמא מספק ככל ספיקא דרבנן שיש לו חזקת טומאה אבל לעולם אימא לך דכולו שאוב נמי מדרבנן. ואני השבתי לו תיכף ומיד דהא ליתא דע"כ הך ברייתא לאו ר' יוסי היא דהא מסיים בסיפא שם והובא בר"ש וברא"ש ובר"ן ובתוס' שם ושם דצינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח [פי' דהכא לא מהני חזקת המקוואות דהפסול נמי מוכיח כמו הכשר והוה ספק השקול כן פי' הר"ש שם ולדעת הרמב"ם דכולו שאוב ג"כ דרבנן צריך ליישב דמיירי דהפסול מוכיח יותר מהכשר כגון שהמכתשת קרובה יותר להמקוה דיש לתלות טפי לאיסור מלהיתר וכ"כ הכ"מ שם והש"ך בס"ק קמ"ד לדעתו ז"ל] ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין עכ"ל התוספתא ואם ר"י היא אפי' בכה"ג דרוב המקוה היא כשרה נמי פסול דהא לדידיה ספיקא דרבנן נמי לחומרא ומאי נ"מ בין כולו שאוב למיעוטא שאוב אלא ודאי דר"מ היא ואעפ"כ כולו שאוב פסול בספק השקול הרי דכולו שאוב מן התורה פסול וזהו דמסיימו התוס' והרא"ש והר"ש והר"ן בלשונם תדע דקתני סיפא וכו' כלומר דאפי' אם תדחי דמרישא אין ראי' מ"מ מסיפא וודאי ראי' דהא בהדיא מחלק בין רובו שאוב למיעוטא שאוב. וע"כ משום דזה דאורייתא וזה דרבנן. ועוד דכיון דחזינן דהך ברייתא ע"כ לאו ר' יוסי היא כמו שמוכח מסיפא וא"כ השתא מרישא נמי ראי' דלמה הוצרך לחזקת המקוואות כשרות וא"כ דבריהם וראייתם נכונה