עצי ברושים פח

דבזמן ירידת גשמים דהיינו בזמן רביעה ראשונה ושניה אז אפילו אם ידוע דהן מי תמציות שפסקו מ"מ כיון דאינו ידוע דשתה מהן הטמא תלינן דלא שתה מהם דבזמן גשמים כיון דשכיחי מים על הארץ לא שכיחי דישתו מהן. אבל לאחר זמן רביעה אז חיישינן אפילו מספק] או אפילו אם פסקו אך כל זמן דההרים עדיין בוצצים מים ג"כ מקרי מי תמציות שלא פסקו: והדר מפרש אופן ב' בחופר במקום הביצין בצד הים או בצד הנהר ואף שאז אינו זמן גשמים מ"מ כיון שהם סמוכים לנהר ודרך הקרקע הסמוך לנהר ולים להיות בוצץ מים תמיד מחמת שבלועין בהם מים מהנהר והים והלכך הוי כמו שהגשמים יורדין וההרים בוצצין כיון דלעולם אינו נפסק מהם לחלוחית המים הלכך הם מבטלים לטיפה הטמאה: והדר מפרש אופן השלישי דבחופר בצד המעין דכל זמן שידוע שבאו מחמת המעין דינן כמעין אע"פ שפוסקים וחוזרים ונמשכים אבל אם פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמצית ודין זה דומה ממש לדין מעין שהמשיכו לתוך בריכה מלאה מים שאובין או מי גשמים דכל זמן דלא הפסיקו דינו כמעין או אפילו הפסיקו וחזר והמשיכו ג"כ דינו כמעין. אבל אם הפסיקו לגמרי דינו כמקוה אך דשם מיירי ביש שם מ' סאה. אבל הכא מיירי דחפר במקום הביצין דליכא שם מ' סאה הלכך אם ידוע שבאו מים מן המעין ויש להם חיבור למי מעין דינו כמעין וכן אפילו אם פוסקין מ"מ אם חוזרים ומושכים והיינו שחזרו ונתחברו למי המעין. אבל אינם חוזרים ומושכים דינו כמו תמצית זהו אופן הג' של מי תמצית ואף דדין דרישא לא שייך הכא דהא לא מיירי הכא מדין מעין מ"מ תני ליה איידי דסיפא משום דקבעי למתני אופן שלישי במי תמצית הלכך ע"כ הוצרך לומר דבאם לא פסקו דינו כמעין ומטהר בכל שהוא אבל לא בא לחלק כלל בין נהר למעין דגם בנהר אם היו מושכין להדיא מן הנהר לתוך הגומא בוודאי היה דינו כמעין. אך משום דסתם נהר אין דרכו לעקור מהלכו למשוך למקום אחר בתוך הקרקע ורק שצידי הנהר הן בולעין המים מימימי הנהר והוי כמעין שהפסיקו וירדו לתוך בריכה מלאה מים של מי גשמים דדינו כמקוה אם יש בה מ' סאה ואם אין בהם מ' סאה דינו כמו גבאים כמו דתנן במקוואות פ"א משנה ד' דאחד מי גבאים וכו' ומקוואות שאין בהם מ' סאה דדינם שוה. אבל במעין דדרך לעקור מהלכו ולמשוך למקום אחר והלכך אף דחופר במקום הביצין דיש שם מי גשמים מ"מ דינו כמעין כל זמן דהן נמשכין וכל זה בחופר במקום ביצין. אבל בחופר בקרקע יבשה אף דחופר בצד הנהר דינו כמעין היורד לתוך בריכה ריקנית דדינו כמעין אף שהפסיקו מן המעין: ושוב ראיתי דאין מן הצורך לפרש ד' התוספתא דמחלקת בין נהר למעין דבנהר אין דרכו לעקור מהלכו. אבל במעי נעקר לפעמים ממהלכו דכבר כתבתי לעיל דזה אינו דכל כגון דא הו"ל לתוספתא לפרש זה בהדיא ועוד דהא זה אפשר לראות בחוש אם נעקר או לא ועוד דלשון התוספתא דהחופר בצד המעיין כל זמן שהן באים מחמת המעיין וכו' אינו סובל פירוש זה כלל ולכן טפי נ"ל לפרש דברי התוספתא ע"פ דברי התוס' בחגיגה (דף כ"ב) דארעא חלחולי מחלחלא לא שייך רק במעין דבמקום גומת המעין יש נקבים בעומק המעין ומגיעין למעיינות אחרים וכל המעינות יש להם התחברות זה לזה ולכן מביא הש"ס ראיה מזה דמקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה ע"ש ועפ"ז א"ש החילוק בין חופר בצד הנהר לחופר בצד המעין דחופר בצד הנהר ואף שגם הנהרות תחילת ביאתו הם באים ממעין הזוחל ואמנם אח"כ בהמשך הנהר להלן ממקום המעין אין שם נקבים וגידים בעומק הקרקע וכמו מי בור של גשמים והלכך החופר בצד הנהר אין להמים חיבור לנהר רק דבוצץ מן הקרקע שמלוכלך ממי הנהר והלכך דינן כתמציות שלא פסקו אבל החופר בצד המעין דארעא שם חלחולי מחלחלא הם באין מן המעין עצמו דרך הנקבים והלכך דינו כמעין ונ"מ דמטהר לכלים בכ"ש ומטהר בזוחלין רק דהתוספתא מחלק דכל זמן שהן באין מחמת המעין והיינו שלא נפסקו ממי המעין דינן כמעין אבל אם נפסקו דינן כמי תמציות כנ"ל ברור: ומיהו בענין דידן נ"ל ברור דמ"מ צריך להסיר הנסרים ולפקוק נקבי הנביעה ולנקות המים שתחת הנסרים עד שיהא יבש לגמרי וכמש"כ כת"ר נ"י. אך לא מטעמא דידיה רק מחמת שני טעמים אחרים והוא א' ע"פ שכתבתי זה מקרוב על הגליון המרדכי דשבועות פ"ב לחדש דאף לדעת הסוברים דאין שאיבה פוסל במעין היינו אם לכה"פ יש במעין מים שיתכסה בהן גופו של תינוק קטן בן יומו בבת אחת דזה שיעור מעין מה"ת: וכן פירש רבינו שמחה והובא דבריו באו"ז בהלכות מקוואות באות של"ו דהא דתנן דמעין מטהר בכל שהוא הכוונה בכל שהוא אדם אם אדם גדול בעינן שיוכל להתכסות בו כל גופו של גדול בבת אחת. ואם הוא קטן סגי בשיעור הקטן. אבל אם אין במים כדי להתכסות כל גופו של קטן בן יומו בבת אחת אפילו אם הוא מגנדר כביניתא אז וודאי הוא פסיל מה"ת ופוסל בו שאיבה לד"ה דכיון דהמעין אינו ראוי לטבילת שום אדם. א"כ הוי כמקוה חסירה דפוסל בה שאיבה ומה שראוי לטבילת כלים אינו מועיל לענין שאיבה דהרי מקוה נמי מה"ת לכלים לא בעינן מ' סאה רק סגי ברביעית רק דאח"כ בטלו לרביעית דמקוה אעפ"כ תיקנו רבנן דפוסל שאיבה במקוה חסירה. א"כ ה"ה מעין דכוותה דהא מה"ת שניהם דין אחד להם דלכלים שניהם הוי מקוה טהרה ולאדם שניהם פסולים מה"ת: ובזה ישבתי סתירת דברי המרדכי דשבועות פ"ב דמתחילה כתב בפשיטות דבעת נקיון המקוה צריך לפקוק נקבי הנביעה ולדלות בכלים נקובים ומוכח מזה דס"ל בפשיטות דפוסל שאיבה גם במעין וכמו שכ' שם בהגה"ה ואני ההדיוט [וע"ש בהגהות הב"ק הנדפס באלפסי החדשים דפוס ראם שכ' דמתיבת ואני ההדיוט הוא הגה"ה מן הצד] ואילו לקמן הביא בפשיטות בשם רבינו שמחה דס"ל דאין שאובין פוסלין במעין ומביא ע"ז כמה ראיות ממשניות ערוכות במקוואות ולכאורה הם דברים סותרין. אמנם לפי מש"כ ניחא דבעת נקיון המקוה דשואבין כל המים ולא נשאר במעין רק כ"ש ממש. ובכה"ג שפיר פוסל בו שאיבה מן הדין לד"ה. וא"ש בנד"ד נמי לפי מש"כ כת"ר נ"י דהמעשה היה דבעת התראות המים תיכף שאבו המים בכלים שלמים ובכה"ג הדבר נראה לפענ"ד דפוסל בו שאיבה לד"ה אף בדיעבד: והב' יש לחוש בכאן מחמת איסור טבילה בכלים דלפי מש"כ מעכ"ת דכותלי המקוה הולכים למטה בשיפוע והריצפה היא נסמכת על הכתלים. א"כ נעשו כותלי המקוה והריצפה כמין כלי ממש [אם הכותלים נעשו ג"כ עשוי מנסרים שמעמידין בתוך המקוה שקורין בל"א זרוב] והוי פסול דאורייתא דהוי כמו דטובל בתוך כלי ממש דאף דיש חלל בין נסר לנסר כחצי אצבע מ"מ אין חלל כזה מבטלו מתורת כלי דלבטלו מתורת כלי צריך שינקוב כמוציא רימון ולדעת הרמב"ם צריך לסתום הנקב אח"כ בסיד ובבנין ובגפסים לעשותו כבנין וכמו שמבואר בסעיף ר"א בסעיף ז'. ולדעת הר"ש והרא"ש הוא להיפך דהנקב צריך להיות נשאר פתוח ואם סתמו בסיד ובבנין ובצרורות חוזר להיות כלי ואסור לטבול בו וכמו שמבואר בסעיף מ' ולכן כדי לצאת ידי ב' הדיעות צריך לעשות ב' נקבים כל אחד כמוציא רימון ונקב אחד יסתמו בסיד ובגפסים ובצרורות ונקב השני ישאר פתוח וזה טרחה גדולה. ולכן עדיף טפי להסיר בתחילה כל הנסרים ולנקות שם המים היטיב ואח"כ יחזרו ויקבעו רצפת הנסרים מתחת לכתלים באופן שישאר ריוח בין הכתלים לרצפה כדי שלא יהיה כלי כלל. ובזה יצאו כל החששות בזה: והתיקון ששפכו בתוכו חלב כדי שישתנו מראיהן לא נהירא לי כלל דוודאי בעת נקיון המקוה דאז עולה מתחת המקוה מים אחרים בוודאי יעבורו למראה החלב ויחזרו למראה מים בלא ספק ולכן יעשו כמו שכ' בעז"ה: ולענין שאלתו השניה בבהמה שנתנגחה בקטנותה ואח"כ נתעברה וילדה ב' וג' עגלים. אך ע"א אמר שראה שיצא פרש בשעת הנגיחה וא"כ בוודאי ניקב הכרס אז והאשה אמרה שלא ראתה פרש וצידד כת"ר נ"י להתיר מחמת שכן מצא בבינת אדם בסי' כ"ו להתיר בכה"ג משום דאף אם יצא פרש מ"מ כיון דהנקב הוא בין הצלעות אף דוודאי ניקב הכרס שם מ"מ בניקב הכרס שם גופא הוי ספק טרפה דהא דעת קצת פוסקים דדווקא במקום מפרעתא פוסל נקב משהו ובספיקא דפלוגתא נמי מהני שהיה י"ב חודש או לידה: הנה לענ"ד נראה דאין לסמוך בכה"ג ע"ז דמאן לימא לן דניקב הכרס דילמא ניקבו הדקין והפרש יצא מהם דהא רש"י ז"ל כתב על הא דאמרינן בקוץ עד שבנקב לחלל פירש דבבדיקה א"א שאין נקב דק ניכר בהן ע"כ הרי דחל הספק על כל אברים הפנימים והוי ס"ס לאיסורא דחדא שמא ניקבו שאר הדקין ואפילו אם לא ניקב רק הכרס הפנימי מ"מ שמא הלכה כדעת הפוסקים דכל הכרס כולו יש לו דין כרס הפנימי ליטרף בנקב משהו ובס"ס להחמיר