עצי ברושים פג

דסתם כלי כשיושבין עליה היא מתנדנדת וקמ"ל קרא דמ"מ אם עבר או דהיה שוגג ושכב על המשכב שלה או שישב על הכלי עמה ביחד מ"מ אינו טמא רק טומאת ערב ורק אם שכוב ישכב איש איתה אז טמא ז' ימים: וע"ד שהעיר עוד הגאון הנ"ל על לשון הכתוב שם ואם טהרה מזובה ופירש בתו"כ כשפסקה מזובה דלכאורה לשון ואם אינו מדוקדק דהא כתבו התוס' בריש גטין דבנדה וזבה לא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק וא"כ הו"ל למכתב וכשתטהר מזובה ודחק לתרץ. ואכן לענ"ד נ"ל דהכתוב בא לאשמעינן דביום שפוסקת מלראות צריכה להיות בודקת כדי שתפסוק בטהרה והיינו דכתיב ואם טהרה מזובה כלומר ואם תדע שטהרה מזובה והיינו שפסקה בטהרה אז תתחיל לספור מיום המחרת שבעת ימים. ואגב דאיירינן בד' התוס' דגטין הנ"ל נ"ל לבאר במה שהתוס' כתבו טעם דלא מקרי איתחזק איסורא משום דדרך הדם לפסוק ומשו"ה האמינה התורה להאשה ואכן הנ"י בריש האשה רבה כתב עוד טעם דמשו"ה האמינה התורה דשאני התם דא"א אלא בכך נ"ל דהתוס' מחולק עם הנ"י בדין הספירה אם הבדיקה בעד ג"כ מה"ת ואף שיודעת בעצמה שלא הרגישה מ"מ צריכה בדיקה מה"ת דשמא הרגישה ולאו אדעתה או אפשר דהבדיקה אינו אלא מדרבנן ועיקר הספירה דצריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה. דהנה הנ"י סבר דמה"ת א"צ בדיקה וא"כ הנאמנות אינו אלא שלא הרגישה וזה א"א באחרת. אבל התוס' סברי דגם הבדיקה הוא מה"ת וזה אפשר באחרת ואעפ"כ האמינה התורה. ולכן הוצרכו לתרץ דשאני התם דלא מקרי אתחזק איסורא כלל משום דדרך הדם לפסוק]: ועוד ראיתי לבאר כאן שינוי הלשון בין התוס' להנ"י דהתוס' כתבו בלשון דלא מקרי כלל איתחזק איסורא גבי נדה משום דדרך הדם להיות פוסק ומה שצריכה טבילה לא איכפת לן דהא בידה לטבול וכמו בשחיטה דנאמן ע"א ואף דאיתחזק איסורא משום דבידו לשחוט שפיר ואלו הנ"י שהעתיק נמי לתי' התוס' דדרך הדם להיות פוסק מסיים והוי רגלים לדבר ומשמע מלשונו דחזקת איסור בוודאי הוי גם בנדה רק מ"מ אין ללמוד משם לעלמא דשאני נדה דרגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר שפיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא. ולכאורה תמוה דמאי נצרך לזה וכי כעורה מה שכ' התוס' דלא מקרי חזקת איסור. ואמנם נ"ל דהנ"י שפיר הוצרך לזה דהא סברת התוס' אינו אלא לפי מה דקיי"ל כרב בקידושין (ד' ע"ו) דחזקה העשוייה להשתנות לא מקרי חזקה. אבל לשמואל שם שפיר מקרי חזקה. א"כ הרי מוכרח דשמואל סבר דגם בחזקת איסור נאמן ע"א וראיה מנדה דהא לשמואל הוי בנדה חזקת איסור ממש ומדשמואל נשמע גם לדידן דהא בזה לא מצינו פלוגתא בין האמוראים. ולכן הוצרך הנ"י לומר דגם לשמואל אינו ראיה מנדה דהתם הוי רגלים לדבר דכבר נטהרה ובדבר שיש רגלים לדבר אף בדבר שיש לו חזקת היתר מ"מ נאמן ע"א לאסור וכמו גבי סוטה דנאמן ע"א לאסור משום דהוי רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וא"כ כ"ש דנאמן ע"א להתיר במקום דאיכא חזקת איסור דהא דעת הרשב"א דלהתיר נאמן ע"א אף דאיתחזק איסורא ואף דלאסור אינו נאמן הרי דלהתיר יש יותר נאמנות לע"א יותר מלאסור וא"כ כיון שע"א נאמן אפי' לאסור בדבר שיש רגלים לדבר כ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש רגלים לדבר הנלע"ד כתבתי בעז"ה: הלכות מקואות סימן מד גרסינן ביומא דף ע"ז ע"ב א"ר פנחס משום רב הונא ציפוראה מעין היוצא מבית קה"ק בתחילה דומה לקרני חגבים כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי וכו' מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד כיון שהגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה אמר רב יוסף מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הילכתא כותיה ע"כ סוגית הגמ' דלשם וכתבתי על הגליון בעז"ה וז"ל. הנה מכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה [והובא דבריו בתו"ה הארוך בסוף בית ה' שער הטבילה] דלאדם בעינן מ' סאה אפילו במעין מדאמר כיון שהגיע לפתח ב"ד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות וילדות מכלל דמעיקרא לא ואף דמעין הוא וע"כ דמעין נמי בעינן מ' סאה לאדם. ותמה על זה הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד בריש סימן ר"א בממ"נ דאם ס"ל לר"ת דטעם דמקוה אינה מטהרת בזוחלין משום דזוחלין אינו חיבור דכל זוחלין חשבינן ליה כקטפרס א"כ אדרבה משם ראיה להיפך דאם נימא דלאדם בעינן מ' סאה א"כ אף שהגיע לפתח ב"ד אסור לטבול בהן אדם דכיון שהוא זוחל אינו חיבור ולא משכחת טבילה לאדם לדידיה רק במעין העומד וא"כ ע"כ צ"ל דר"ת לא ס"ל סברא זו דזה לא נחשב כקטפרס וכמו שכ' הב"י [ביו"ד בסוף הסימן ד"ה כתב עוד שם המרדכי] על קושיית הראבי"ה שהובא במרדכי דהיאך טובלין בנהרות דהא הוי קטפרס וקטפרס אינו חיבור ותי' הב"י על זה דנהר לא דמי לקטפרס דלא מקרי קטפרס רק אם משופע ביותר. וא"כ הדרא קושיית ר"ת לדוכתיה דלמה מעיקרא לא היו טובלין דהא בכל שטח המעין איכא מ' סאה [כ"ה תוכן כוונת הגר"א ז"ל בתמיהתו על ר"ת רק שהוא קיצר בקושייתו אבל וודאי דכוונתו כמו שכתבתי] ולכאורה תמיהה עצומה היא על ר"ת ז"ל. ואכן לפענ"ד נ"ל להציל לר"ת ז"ל מקושיתו העצומה הלזו ודברי ר"ת ברורין ומאירין כשמש בצהרים. דהנה כבר הקשה המרדכי בשם הראבי"ה דהיאך טובלין בנהרות דהא קטפרס אינו חיבור [ופשוט דכוונתו להקשות לפי דעת הסוברים דלאדם גם במעין בעינן מ' סאה] וליכא מ' סאה כאחת. והנה הראבי"ה תירץ דהא דקטפרס אינו חיבור היינו דאינו חיבור המים דלמטה למים דלמעלה ואסור לטבול למעלה במקום דעדיין לא ירדו מ' סאה. אבל המים שלמעלה הוי חיבור למים שלמטה משום דסופן לירד למטה והלכך למטה טובלין כן תי' הראבי"ה. ואכן הב"י דחה תירוץ זה דזו היא דעת ר' יהודה בתוספתא אבל חכמים פליגי עליה. לפיכך תי' הוא ז"ל דנהר לא מקרי קטפרס דהא הולך במישור ואף דיש שיפוע מעט דאל"ה הי' המים עומד מ"מ אין זה מקרי קטפרס דלא יהא נחשב כחיבור. ועפ"ז י"ל דגם ר"ת ס"ל כן. ולפיכך מעיקרא שהיה יורד המים מקה"ק עד שהגיע לפתח ב"ד היה יורד הכל בשיפוע גדול מלמעלה למטה דהא הקרקע של היכל הי' גבוה מקרקע עזרה עשרים אמה ומשם עד רגלי הר הבית היה הולך ג"כ בשיפוע ובמורד עד שהגיע לפתח ב"ד לפיכך לא היה רשאין לטבול שם. אבל לאחר שהגיע לפתח ב"ד שם כבר נפסק השיפוע והולך בשוה כשאר הנחלים שם היה רשאין לרחוץ בו זבין וזבות וכו' ושפיר מוכיח דלמה דווקא כיון שהגיע לפתח ב"ד רוחצין בו זבין וזבות ונדות אבל מעיקרא לא. וע"כ דלאדם בעינן מ' סאה והלכך לאחר שהגיע לפתח ב"ד דשם הולך המעין במישור שלא בשיפוע שפיר מצטרף כל המעין למ' סאה דשם לא הוי קטפרס. אבל מעיקרא דשם הוא יורד בשיפוע ושפיר הוי קטפרס גמור. ולכן הי' אסור לטבול שמה משום דכיון דקטפרס אינו חיבור ליכא מ' סאה בבת אחת וזה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי ר"ת ז"ל: ואין להקשות דא"כ מאי מביא רב יוסף ראיה מקרא דביום ההוא דנדה צריכה לישב עד צווארה במים דילמא הא דמעיקרא לא משום דשם הוי קטפרס וקטפרס אינו חיבור דהא אינו קושיא דמדכתב קרא דיהא מקור נפתח וגו' משמע דלאו משום דשם ואילך חיבור. דא"כ לא תליא זה במקור נפתח דאטו קודם לאו מקור נפתח הוא. וע"כ משום דבעינן דיהא המים גבוהין עד הצואר. ואכן מסקינן דלית הילכתא כותיה דלא בעינן כולי האי והא דכתיב יהיה מקור נפתח היינו משום דמ"מ בעינן שיהא המים למעלה מטיבורו זרת. ומיהו אי קשיא הא קשיא דא"כ מנ"ל להוציא ר"ת מזה דבעינן מ' סאה ומשו"ה מעיקרא לא דילמא משום דמעיקרא לא הי' המים גבוהים כ"כ עד צוארה או עד זרת למעלה מהטבור. ובאמת שכבר העיר הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד סימן ר"א דילמא