עצי ברושים פב

לצרף כל הראיות שהביא כת"ר נ"י מד' הרמ"א באה"ע סימן י"ג דיש להקל במופקרת וה"נ שמא תהיה עם בעלה בלא טבילה כלל ואף דיש לחלק דהתם הביאה אינו איסור רק דחז"ל אסרו מפני תקנת הוולד ובמופקרת לא שייך תקנת הוולד כלל ומיהו קצת ראיה איכא: וגם הסברא דבשעת הדחק יש לסמוך על ר"ע ור"י בר"י בתוספתא פ"ח דמקוואות יש מקום לאומרו דהרי הרשב"א והאור זרוע בה' לולב כתבו בהדיא דמשנה דעדיות מפורש דבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד ומה שכתבתי לדחות דשאני הכא דרבא אמר בפירוש כרבי אינו סתירה כ"כ דהא רבא לא אמר דהלכה כרבי דפוסל חציצה רק דלעולם ילמד אדם וכו' אפשר דאינו אזהרה אלא לכתחילה בעלמא וי"ל דגם ר"ע ור"י בר"י מודו דוודאי לכתחילה בעינן שיהא ראוי לביאת מים אף בבית הסתרים ולא אמרי' רק דאם יש דבר החוצץ וא"א להסירו אינו פוסל הטבילה וע"ז פליג רבי ואומר דחוצץ גם בדיעבד. אבל בשעת הדחק בוודאי יש לומר דסומכין על דעת ר"ע ור"י בר"י דר"ע היה רבו דרביה של רבי דרבי היה תלמידו של ר"ש בן יוחאי ור"ש בן יוחאי היה תלמיד ר"ע וכדאיתא ביבמות דף ס"ב [ורק דאין הדבר ברור דר"ע ור"י בר"י דס"ל בנכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו שאין חוצצין וכן באיספלנית ורטיה שעל בית הסתרים שאינן חוצצין שהוא מטעם דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהיו ראוי לביאת מים דאפשר דטעמם דבבית הסתרים אין דרכו של אדם להקפיד אם יש שם איספלנית ורטיה כיון שאינו נראה לעין לא איכפת ליה והוי כמיעוט שאינו מקפיד וכן בצרורות וקסמין שבסדקי רגליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דמקוואות הלכה ג' דבית הסתרים באשה נשואה חוצץ הזיעה הנדבקת שם וצריכה להדיח אבל בפנויה וכן באיש אינו חוצץ וי"ל דר"ע ור"י בר"י ס"ל גם כן גם ברטיה ואספלנית. ומיהו בב"י מבואר דפליגי וס"ל דלא בעינן כלל דיהי' ראוי לביאת מים וכ"כ גם הגר"א ז"ל]: ומ"מ דבר זה צריך לשאול עוד אצל רופאים מומחים אחרים אם הוא באמת סכנה לה אם תגיע לחות להאוזן וגם ימחול כת"ר נ"י לכתוב עוד לאיזה רב וגאון מובהק מגאוני זמנינו המפורסמים ואם גם הוא יסכים להיתר אזי אמטייה שיבא מכשורי: ולענין למש"כ לעיל דגבי איש לא שייך הגזירה דשמא איתרמי ליה צריך להוסיף על זה דאין לומר דשייך טבילה לענין תרומה וחלה דהא ליתא דמלבד דלא נמצא דר' יוחנן היה כהן הנה מלבד זה אף הא בחלת חו"ל וכן בחלה השניה של א"י דנאכלת לכהן לאחר הטבילה מ"מ כיון דהחלה אינו רק מדרבנן אפשר דאינו פוסל חציצה בטבילה זו. וגם אין לומר דצריך לחוש דשמא יזדמן לו טבילת בע"ק לצורך ק"ש ותפילה מחמת תקנת עזרא דנראה דבטבילת בע"ק לא גזרו על מיעוט המקפיד כיון דעיקר הטבילה הוא מדרבנן ובכמה דברים הקילו בטבילת בעל קרי דהא יש דעות שכשר אפילו בשאובין. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: אור ליום ד' כ"ה שבט שנת תרנ"ו לפ"ק נאום שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא. סימן מב בעז"ה במוש"ק פ' תז"מ ד' אייר תרנ"ב בש"ס נדה ד' ס"ז ע"ב אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ע"כ בגמ' והנה נסתפקו בתוס' שם אם ר"ש קאי גם אטבילה דאסור לכתחילה לעשות כן אפילו לטבול דשמא תשמש ואח"כ תראה דם ונמצא דתסתור הנקיים למפרע ותבוא לידי איסור כרת. ועפ"ז ניחא דאמר שלא תבוא לידי ספק דהרי אפשר לה לטבול ולא תשמש עד הלילה ולא תבוא לידי איסור כלל ומ"מ אסרו גם הטבילה דשמא השמש ותכניס עצמה לידי ספק דספק קיל להו לאנשי דתסמוך עצמה שלא תראה דם וכן משמע באמת מסוגית הגמ' שם דמקשה מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות שווינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דז' ומשני משום דר"ש אלמא דר"ש מיירי בטבילה ואח"כ חזרו בהם דלעולם דקאי אתשמיש אבל טבילה שרייא לר"ש אלא דאח"כ גזרו טבילה של מצוה דבזמן ר' יוחנן כבר בטל הטהרות גם על טבילה ובשיטה זו עומד גם הראב"ד ז"ל בתשובה והובא דבריו בד' הרא"ש ז"ל בסו"פ בנות כותים דהנה הראב"ד הביא שם מזה ראיה דפולטת ש"ז אינו סותר רק לטהרות אבל לא לבעלה דאם איתא דסותר גם לבעלה היכי אמר ר"ש דמה"ת מותרת לשמש גם ביום ז' הא משמשה א"א שלא תפלוט ופולטת ש"ז סותר מיהא יום אחד וא"כ אין כאן רק ששת ימים והרא"ש דחה זה דכיון דאינו סותר רק יום אחד אין קפידא דהא מקצת היום ככולו [והא דמסיים שם דדם דסותר למפרע לא שייך דמקצת היום ככולו נ"ל כוונתו דהא סותר אפילו מקצת היום שעבר וגם כל הששה ימים הקודמים אבל פולטת ש"ז אינו סותר למפרע כלל רק באותו היום שפלטה אינו נחשב לנקי משפה שפלטה והלכך לא שייך סתירה בזה רק באמצע הנקיים דבעינן שלמים. אבל ביום הז' דאמרינן מקצת היום ככולו מאי איכפת לן מה דסוף היום אינו נקי כ"ה כוונת הרא"ש ז"ל] ובאמת דבלא"ה יש לדחות ראיית הראב"ד ז"ל די"ל דהא דאמר ר"ש דמה"ת מותר היינו בהעראה שאינו מוציא ש"ז וכה"ג משנינן בנדה (דף ט"ו) על הא דמקשה שם ותיפוק ליה דהוה בע"ק ומשני שלא גמר ביאתו. אבל מאוד תמהני על הראב"ד והרא"ש וגם על התוס' שלא עיינו בתו"כ בפ' מצורע ששם הוא מקור של דברי ר"ש ושם איתא באמת בזה הלשון ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים שלא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק ע"כ ומלשון זה מבואר דלא קאי לא אטבילה ולא אתשמיש רק קאי לענין טהרות דמה"ת מותרת לעסוק בטהרות והיינו דמותרת לעסוק במעשר שני דטבול יום מותר בו דקי"ל דטבל ועלה אוכל במעשר]. אבל חכמים אסרו לעסוק שלא תכניס הטהרות בספק טומאה דשמא תראה דם ותטמא הטהרות למפרע וכשם שאסור לטמא מע"ש בידים כך אסור להכניס מע"ש בספק טומאה אבל התורה לא חששה שמא תראה והילכך הגם אם נימא דספק טומאה ג"כ אסור לגרום מה"ת מ"מ הכא עכשיו היא טהורה לא חששה התורה דשמא תראה ותסתור ורק דחכמים חששו שמא תראה. וא"כ אדרבה מדלא אמר ר"ש רק דמה"ת מותרת לפסוק בטהרות ולא אמר נמי דמה"ת מותרת נמי לבעלה אלא וודאי דלבעלה אסורה באמת משום שא"א שלא תפליט ופולטת ש"ז סותרת למפרע המקצת היום שספרה ונמצא דאין כאן אלא רק ששה ימים וא"כ ש"מ מד' התו"כ אלו תלת חדא דפולטת ש"ז סותר גם לבעלה ודלא כהראב"ד. והב' דפולטת ש"ז סותר גם ביום הז' ודלא כהרא"ש. והג' דר"ש לא קאי אטבילה רק קאי על טהרות ודלא כמו שכ' התוס' בהוה אמינא ומ"מ שפיר מייתי הש"ס ראיה מר"ש גם אטבילה והיינו באשה נשואה דטובל לבעלה ג"כ והלכך אינו אלא חדא גזירה דשמא תשמש ג"כ ביום ומשמשת א"א שלא תפליט וסותרה הפליטה יום אחד מה"ת ונמצא שבעל זבה למפרע שהוא באיסור כרת. והא דמשמע מד' ר"ש דתו"כ הנ"ל דטבילה מותר היינו בנשים פנויות דאינן טובלות רק לטהרות ובדידהו בוודאי טבילה מותר דאין כאן אלא גזרה לגזרה דשמא תעסוק בטהרות ושמא תראה ותסתור וכולי האי לא גזרו רבנן אבל באשה נשואה גם טבילה אסור דשמא תשמש ואם תשמש תסתור הפליטה להנקיים וא"צ לכמש"כ לעיל דאם תטבול בוודאי תשמש כנ"ל הנלע"ד כתבתי בעז"ה: וע"ד דאיתא בטור בסי' קצ"ה דלא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה והוא מד' רב האי גאון ז"ל וכן כתב הרמ"א בהג"ה בסימן הנ"ל דאסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנד ואינו מחוברת כשאשתו נדה יושבת עליו והוא מדברי המרדכי שמעתי מכבוד הרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה נצי"ב זצ"ל סמך גדול לזה מלשון הכתוב בסוף פ' מצורע דכתיב שם ואם על המשכב הוא דלכאורה קשה מהו לשון אם ועוד יש לדקדק דגבי משכב לא הוזכר דהמשכב הוא משכב שהיא שוכבת עליו וגבי כלי מפרש הכתוב אשר היא יושבת עליו דהא באמת גם במשכב אינו מטמא משום משכב רק אם שכבה היא עליו וזה אין לומר דאתא לאשמעינן דבעינן שיהי' מיוחד לישיבה דאל"כ יכול לומר דעמוד ונעשה מלאכתינו דזה נלמד מקרא הקודם וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו ודרשינן דהיינו שיהיה מיוחד לישיבה ולכן אמר הגאון הנ"ל דע"פ פשוטו יש לפרש דקאי אבעל דהוא אסור לישב על המשכב שלה ואפי' שעתה אינה שוכבת עליו וכן אסור לישב על הכלי שהיא יושבת עליו עתה