עצי ברושים פא

י"ל דמקרי אינה מקפדת ע"ש היטב. וא"כ בנד"ד דהמוך הוא דבר שחוץ מגופה וגם הסכנה אינו אלא בעת שתבוא במים אין כאן אחד מהסברות להתיר לא מטעם דהוי רביתיה ולא מטעם דאינה מקפדת דהרי כל היום ליכא סכנה להסיר. וא"כ כל היום נחשב כמיעוטו המקפיד: וגם טעם השלישי שכתב כת"ר נ"י משום דכיון דתנאי פליגי בזה אי בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקיל. הנה מה שהביא ראיה מהמשנה דעדיות הנה המעיין שם יראה דלא הוזכר מזה מידי רק דתנן שם דנשנו דברי היחיד שאם יראו ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו [כ"ה נוסחת הראב"ד שם] ופירש דיקבע הלכה כמותו לעולם ולא כהרבים. אבל לסמוך עליו בשעת הדחק לא הוזכר שם [והן אמת דבתוספתא שם הוזכר גם דבשעת הדחק סומכין על היחיד והובא בראב"ד שם. אבל י"ל דבעינן נמי שיראה להם כדברי היחיד ודו"ק] ואם בעיקר הדין מסכימים לדעת הרבים אפשר דאף בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד אם לא במקום שאמרו בגמרא בהדיא דכדאי לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק כמו בגטין (דף י"ט) לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דר"ש מכשיר וחכמים פוסלין ואמרינן שם דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואדרבה משם ראיה דבכל התורה כולה אינו כן מדהוצרך הגמ' לאשמעינן הכא כן ומשמע דשם היו מסתברא להו דברי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל בעלמא לא. ואף דהתם אינו ג"כ רק גזירה דרבנן משום בת אחותו וגם שם גופא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל דלא קיי"ל כר"ש כלל וגם בשעת הדחק ובמקום עיגון וכמו שמבואר בב"י בסי' קכ"ז. ובשו"ע שם הביא דעת המכשירין בשעת הדחק בשם י"א. ועוד מבואר שם בב"ח דאף לדעת הי"א שכשר בשעת הדחק כגון שהלך הבעל למרחקים היינו אם כבר נתגרשה בגט. אבל לכתחילה אסור לגרש בגט זה אף שתשאר על ידי זה עגונה לעולם. וא"כ האיך נתיר בנד"ד בכל פעם ופעם שתטבול ותהיה אח"כ עם בעלה ולסמוך על התנאים המתירין: ועוד ראיה מהא דתניא בנדה ד' ו' דמעשה דעשה רבי כר"א ולאחר שנזכר אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן דלאחר שנזכר דרבים פליגי עליה אמר דכדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. כיון דכבר הורה כן והיה קשה לחזור בו שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו וכמו שכתבו התוס'. או כמו שפירש"י שם דהיה שנת בצורת ומשמע להדיא דאם היה נזכר מקודם לא היה מורה כר"א ואף שהיה שעת הדחק. ועוד דהתם שאני דגם חכמים דפליגי עליה הקילו בשנת בצורת ולאיכא דאמרי דטהרות אפיש לעבידא וחשו להפסד טהרות וכדאמרינן שם דף ט' [ומה שהקשו התוס' על רש"י שפי' דמעשה דרבי דאמר דכדאי הוא וכו' דהיינו שהיתה שנת בצורת דהרי בשנת בצורת גם לרבנן טהור ואמאי אמר דכדאי הוא ר"א. הנה מלבד שיש לומר דלרבנן דווקא בשנת בצורת וגם איכא הפסד מרובה דטהרות ובמעשה דרבי לא הי' הפסד מרובה וכן נראה מד' תשובת הרשב"א שהובא בג"פ בחלק הכללים שהזכיר כת"ר נ"י. עוד י"ל דכיון דבימי רבי לא היה קודש ולמ"ד דמעל"ע שבנדה לא גזרו רק לקודש מתרצינן שם בגמ' דמ"מ טהרו יינן לנסכים וטהרו חטים למנחות וכדאמרינן בחגיגה דחברייא מדכן בגלילא משום מהרה יבנה בהמ"ק. ונ"ל פשוט דלא היו מקדישין היין והחטים דהא קיי"ל דאין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז משום תקלה רק דהיו מכינים ועשו אותן על טהרת הקודש כדי שאם יבנה המקדש יקדישום. וא"כ אם יטמאו אותם אין כאן רק הפסד טהרות דכיון דנעשו על טהרות הקודש ונטמאו בטומאת מעל"ע תו א"א לשתותם וגם אין יכולים לשמרם לשיבנה ביהמ"ק וע"כ צריך לשופכן ולעשות זילוף אבל אין בהם היזק לשאר יינות דהא אין מחוייבים לחזור וליטול יין ולשומרן בטהרה לנסכים. ולכן בשנת בצורת דאינו מצוי כ"כ יין לשתות לכן ראה רבי להתיר בדיעבד מאחר דכבר הורה כר"א. אבל חכמים לא התירו בשנת בצורת רק בזה"ב דהיה צריך להקדיש יין אחר לנסכים ולא ימצאו: ולפלא בעיני דברי הרשב"א בתשובה בסי' רנ"ג והובא בקוצר בס' גט פשוט שם ובס"ט בחידוד הלכות שם דהוציא מהך מעשה דרבי דבאיסור דרבנן יש לסמוך אדברי יחיד בשעת הדחק דהנה מלבד שכבר דחה בס' ס"ט שם דטומאת מעל"ע קילא משאר איסורים דרבנן ואין להביא ראיה מזה לשאר איסורים דרבנן עוד אני תמיה דהלא רבי לא התיר לכתחילה בשעת הדחק כר"א ורק לאחר שכבר הורה כר"א בטעות לא רצה לחזור מהוראתו במקום שעת הדחק וגם מטהרות בלא"ה אין ראיה דבטהרות הקילו בכמה דברים וכמו דאמרינן בביצה (דף ז') דאפושי טומאה לא מפשינן וכן בברכות (דף ס"ב) בטהרות הקילו וגם מה שהביא הג"פ מגטין דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ג"כ אינו ראיה דהא דעת הרי"ף והרמב"ם דלא קיי"ל כרשב"ל וגם בשעת הדחק לא סמכינן אר"ש ומה שהביא שם הג"פ עוד מהש"ס דברכות לענין ק"ש דכדאי הוא ר"ש וכו' לא נ"ל ראיה כלל דמאי איכפת לן אם מחייבין אותו לקרות ק"ש דהא ליכא בזה ברכה לבטלה ולא גרע מקורא בתורה וגם מה שהביא מד' האו"ז גבי אתרוג היבש הנה לא ראה בספר או"ז עצמו שעדיין לא נדפס בימיו ולא ראה רק דברי א"ז שהובא בהגהות אשר"י אבל אנו שזכינו לאורו המעיין שם יראה שעיקר סמיכתו הוא משום דגם רבנן מודה בשעת הדחק שכשר אפילו בפסולין ומשמע שיכולין לברך עליהן ג"כ ודלא כמו שכוון הגאון בעל ג"פ בדבריו וגרם לו שלא ראה דברי האו"ז עצמו. וכל זה כתבתי רק להתלמד במקום אחר אבל בנד"ד בלא"ה לא שייך כלל כל זה דכל זה לא נאמר רק היכא דלא איתמר הילכתא בהדיא כמר או כמר. אבל בנידון בית הסתרים אי בעינן ראוי לביאת מים אדרבה רבותיו של רבי ס"ל דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים וידוע דאין הלכה כרבי רק מחבירו אבל לא במקום רבו ועי' כתובות (דף כ"ב) דאיכא פלוגתא אי הלכה כרבי רק מחבירו או לא. וא"כ אי לא היה אתמר הילכתא כדברי מי בוודאי היה הילכתא כר"ע ור"י בר"י דא"צ שיהיה ראוי לביאת מים. אבל מה נעשה הרי רבא שהיה מאמוראי בתראי אמר בהדיא בנדה (דף ס"ו) דלעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומקשינן מיתבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים ומתרצינן נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים מיהו בעינן וכדר' זירא וכו' הרי בהדיא דרבא וסתמא דגמ' ס"ל כרבי וכיון שכבר נפסק בהדיא כד' מ"ד אחד לא מהני ביה שום שעת הדחק שבעולם ואם פסק אחד להיפך הוי כטועה בדבר משנה וכדאיתא בסנהדרין ל"ג דטעה בדידי ודידך מאי א"ל אטו אנן קטלי קני באגמא אנן ובזה בטל כל דברי כת"ר נ"י: ומה שהביא מהש"ס דיבמות (דף ל"ו) דאמרינן דבשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן שאני התם דכבר כתב הרא"ש בשבת בסו"פ ר"א דמילה וכן התוספות ביבמות ובנדה (ד' מ"ד) ובבכורות (דף כ' ע"ב) דמעיקר הדין קיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב וולדות הן בני קיימא רק דלחומרא עבדינן כרשב"ג במקום דאפשר. וע"כ צ"ל כן דאל"כ היכי מתירין לאשת כהן להנשא בלא חליצה ולהכניס עצמו בספק יבמה לשוק דאורייתא ואדרבה מוטב שתחלוץ ויהיה רק באיסור ספק חלוצה לכהן דחינו אלא ספיקא דרבנן וע"כ כמו שכת' התוס' שם דמעיקר הדין א"צ חליצה כלל ולפיכך באשת כהן עדיף טפי שלא תחלוץ כדי שלא יאמרו דקמו רבנן במילתא שהוולד לא היה בן קיימא וקאתי למשרי חלוצה לכהן. וגם מה שהביא מהסוגיא דגטין (ד' פ"ד) באומר ע"מ שתנשאי לפלוני דאסורה להנשא לו לכתחילה ואם נשאת לא תצא משום גזירה דרבנן לא מפקינן כבר כתב בעצמו דאין לדמות גזירות דרבנן להדדי. וע"כ צ"ל כן דהא התם דאם נימא דצריך להוציא הרי יכולה אח"כ להנשא לאחרים אלא וודאי דהתם שאני וראיה מהא דאמרינן בסופ"ב דיבמות דכל ברננה לא מפקינן משמע דווקא באינן אסורות רק משום דיוציאו לעז עליהם אבל שאר איסור דרבנן אפילו במקום עיגון צריך להוציא. וכן ראיה מרואה דם מחמת ת' דכתבו הפוסקים דאין האיסור רק מחמת ווסת דנחשב כמו ווסת וכל עיקר ווסתות אינו אלא דרבנן ואעפ"כ אמרינן דאם גם בבעל הג' מצאה דם ג"פ הרי אסורה לכל וצריכה בדיקת שפופרת ואם מצאה דם בראש השפופרת הרי אסורה לכל אדם ולא אמרינן דלא תצא משום עיגונא: הא חדא ועוד ראיה מגט מוקדם דפסול ואף דאינו אלא גזירה בעלמא שמא יחפה אבה אחותו וגם בנכתב ביום ונחתם בלילה איכא כמה דעות דלא סמכינן על ר"ש אף בשעת הדחק: ומיהו לענין הלכה למעשה נ"ל להסכים ג"כ להיתר כיון דהאשה חוששת גם משום אור קר ולכן נזהרה תמיד שיהא מוך דחוק באזניה בוודאי נחשב כמיעוט שאינו מקפיד דהא הגרע"א ז"ל מתיר כעין זה בטבעת שנותנת בתוך הרחם ואף דהתם ג"כ אינו ברור דאיכא סכנה אם תסיר הטבעת וכן הנהוג להתיר בטבעת. וג"כ יכולין