עצי ברושים פ

דצריך שיהיו ראוי לביאת מים מ"מ בשעת הדחק כמו בנד"ד יש לסמוך על דעת יחיד ואפילו כנגד רבים וכדאיתא בפ"ק דעדיות אלו תוכן דברי כת"ר נ"י. וע"ז בנה יסוד להתיר לאשה לטבול אף שיהא אזניה סתומות במוך דחוק: והנה בעיקר הדין להלכה למעשה אני מסכים ג"כ לכת"ר נ"י דיש להקל וכמו שאבאר לקמן בעז"ה. אך מתחילה ראיתי לפלפל בד' כת"ר נ"י בכל ג' ההתירים שכתב. וראשון לציון באתי להעיר מש"כ מר נ"י כיון דדרכה תמיד להיות מונח באזניה מוך כל היום וכל הלילה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד. לכאורה יש להשיב על זה כיון דבאמת אינה עושה זה עפ"י ציווי הרופאים רק דמעצמה עושה כן דחושש שמה תזיק לה הקור או כדי לשאוב הזוהמא. א"כ הרי מבואר בר"ס קצ"ח ואפילו בדבר שאינה מקפדת לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ אפילו במיעוט ובמוך שבאוזן בוודאי רוב בני אדם אין דרכן להניח מוך באזנים ואדרבה מקפידין אם מונח שם איזה דבר באוזן להוציאו. ומה שהביא ראיה מהמשנה דשבת דיוצאה אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתי לאתויי ד"א בר"ה הנה לא מבעיא לפירוש ראשון שברש"י שם י"ל דרמי בר יחזקאל דמצריך שיהא קשור באזנה מיירי בקשר שאינו מהודק באופן דעיילו ביה מיא. והא דאמרינן דאם מהודק המוך באוזן ג"כ מותר היינו באיש כמו דמיירי שם גבי ר' יוחנן דנפיק בהו לבי מדרשא אף שלא היה קשור מ"מ כיון שהיה המוך מהודק באזנו. ולכן לא חיישינן דילמא שקיל ליה וממטי ליה בר"ה וגזירה דטבילת מצוה לא שייך באיש האידנא ואף בזמן הגמרא לאחר שבטלו אפר פרה ולא היו יכולין לטהר עצמן מטומאת מת וממילא בטלו מלעסוק בטהרות. ובזה מיושב ג"כ מה דיש לתמוה לכאורה לפי פי' הראשון דסגי בחד מהני תרתי או שיהא מהודק או שיהיה קשור. וא"כ היכי אמר רמי בר יחזקאל על המשנה והוא שקשור דהא במהודק מותר אפילו שאינו קשור. ואכן לפמש"כ א"ש דמתני' דמיירי באשה ע"כ אינו מיירי רק בקשור ואינו מהודק הקשר אבל במהודק אסור מטעם דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה וצריכה להוציא המוך וכמו דאסור בחוטי צמר ובחוטי פשתן. ולפי זה אדרבה יהיה ראיה להיפך דמוך שבאוזן אם הוא מהודק חוצץ לענין טבילה: ומיהו לענין נד"ד דמקפדת אדרבה להיפך שלא להוציא המוך אינו ראיה לאיסור מהמשנה די"ל דרמי בר יחזקאל דאמר דמיירי דווקא בקשור ולא אמר דמיירי נמי במהודק ואף שאינו קשור היינו משום דתני מתני' סתמא דיוצאת אשה במוך שבאזנה ומשמע דבכל גווני מותר ואף שאין דרכה תמיד להניח מוך באוזן ולפעמים מקפדת אדרבה שלא להניח ובכה"ג במהודק אסור ולכן אמר והוא שקשור והיינו שקשור אבל הקשר אינו מהודק. וכל זה לפירוש הראשון שברש"י אלא אפילו לפירוש השני שפי' רש"י מתלמידי רבינו הלוי וכן פירש ג"כ ר"ח ונדפס כעת על הגליון בדפוס ראם] דרמי בר יחזקאל מיירי שהקשר מהודק ולכן מותר ובעינן תרתי שיהא קשור והקשר יהיה מהודק נמי אין ראיה די"ל דגבי מוך לא שייך כלל הגזירה דבעת דתתרמיא לה טבילה של מצוה אתיא לאתויי דדוקא בחוטי צמר ופשתן דהם דברים יקרים ואיכא בהם חסרון כיס בוודאי בעת הטבילה דתצטרך להסיר אותם מעל ראשה אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אבל במוך דאם תצטרך להוציאו מן האוזן לא אתייא לאתויי רק תשליך אותם לארץ דאין כדאי לה לטלטל אותם דבלא"ה כבר הוא מאוס ובוודאי דרכה להחליף המוך כל יום ויום במוך אחר ולא שייך גבי מוך הגזירה דטבילה של מצוה והא דבעינן שיהא קשור היינו דאם אינו קשור חיישינן דיפול מהאוזן ואתייא לאתויי ולא שייך דיכולה ליטול מוך אחר דהא בכל מוך ומוך יש לחוש שמא יפול וכי בכל רגע ורגע תמצא מוך אחר להניח באזנה ובוודאי אתייא לאתויי אבל החשש דשמא יתרמי לה טבילה של מצוה דזה אינו אלא ע"ד מקרה ואינו רק פעם אחת באותו היום גם בחול אם יתרמי לה טבילה של מצוה בוודאי לא תחוס על המוך ותשליך אותו לארץ ולאחר הטבילה תמצא מוך אחר ולפיכך גם בשבת ליכא גזירה: אך מש"כ כת"ר דלא חשו רק בדבר תכשיט דילמא שלפא ומחוי זהו טעות דגזירה דשלפא ומחוי דאסור אף בדבר שאינו חוצץ לענין טבילה זה אינו אסור רק בתכשיטין כגון בנזמים וטבעות ושרביטין שאינם תפורים אבל בדבר שחוצץ לטבילה גזרו בכל דבר וגם מה שכ' כת"ר נ"י דמוך שבאזנה כיון דהוא מאוס לא אתיא לאתויי זה תמוה דא"כ למה בעינן שיהא קשור והלא במוך שהתקינה לנדתה אמרינן בגמרא אף שאינו קשור מותר כיון דמאיס לא אתייא לאתויי וע"כ דמוך שבאזנה אינו מאוס כ"כ ודברי כת"ר נ"י תמוהין בזה. [ועוד יש לדחות הראיה מהמשנה דהרי כת"ר נ"י הביא בעצמו לד' הב"י בסי' קצ"ח דר"ע ור"י בר יהודה בתוספתא דמקוואות ס"ל דבית הסתרים אינו צריך אפילו שיהא ראוי לביאת מים וא"כ י"ל דמתניתין דשבת אתיא כוותייהו ואף דרבינו הקדוש סידר המשניות והוא בעצמו ס"ל בתוספתא שם דבעינן שיהא ראוי לביאת מים לכה"פ מ"מ מצינו כמה סתמי משניות דסתם רבי כדברי רבותיו ואף שהוא בעצמו לא ס"ל הכי כמו בריש מגילה דגירסת הריטב"א שם בחל להיות בשבת דעיירות גדולות קורין בע"ש ואלו רבי בעצמו ס"ל בברייתא בגמ' דף ד' דעיירות מקדימין ליום הכניסה כמו הכפרים וכן נמצא עוד בכ"מ]: ומה שהביאו בשו"ת זרע אמת ובבינת אדם ראיה מהמשנה דלשם דשן תותבת לא הוי חציצה לענין טבילה שפיר מייתי ראיה מד' רבי בעצמו דמתיר לצאת בשבת ואף דהוא בעצמו סבר בתוספתא דבעינן שיהא ראוי לביאת מים וע"כ דאינו חוצץ לענין טבילה וגם ההיתר השני שכ' כת"ר נ"י דכיון דאיכא סכנה להסיר המוך דומה לקליעות תמהני דהתם גבי קליעות הסכנה לגלחם כלל וכלל והוי כדבר שאינו מקפיד לעולם להסירו אבל בנד"ד דאין הסכנה רק בעת הטבילה. אבל בכל היום אין כאן סכנה וכבר מבואר בשו"ע בר"ס קצ"ח דדבר שלפעמים מקפיד ואף דאינו מקפדת עתה בעת הטבילה נחשב כמיעוטו המקפיד וכ"ש הוא מדין השירים והטבעות דאיתא בתוספתא דחוצצין והקשה הראב"ד דהא הוי מיעוט שאינו מקפיד ותי' דמ"מ מקפדת בשעת לישה. וכן בחוטי צמר ופשתן כתב הרא"ש משום דמקפדת בשעת רחיצה והובא בביאורי הגר"א ז"ל בקוצר בס"ק ב'. וכ"ש בנד"ד דלפי הטעם הב' שכ' כת"ר דמשו"ה נחשב כמיעוט שאינו מקפיד לא משום דדרכה להניח שם תמיד אלא רצה לומר דעיקר הטעם הוא משום הסכנה והרי הסכנה אינו רק בשעת רחיצה וטבילה אבל בכל היום אין כאן סכנה. וא"כ פשיטא דנחשב למיעוטו המקפיד: וגם כל זה לפי מה שכתוב בס' מחצית השקל שם [הנדפס כעת ביו"ד החדשים ד' ראם] דהמרדכי דמתיר בקליעות מחמת דאיכא סכנה להסירם כונתו דנחשב כמיעוט שאינו מקפיד. ולכן כתב דהמרדכי כתב ד' טעמים להיתר או דמחמת הסכנה נחשב כמו גופה ממש והיינו רביתיה וכמו דאמרינן בפ' הערל [ד' ע"ח] היינו רביתיה ולכן לא חייץ. ועוד דכיון דאיכא סכנה נחשב למיעוט שאינו מקפיד. אבל כבר כתבתי בעז"ה בהגהותי לס' מחצית השקל ונדפס שם בפנים מוסגר בצורה מרובעת דד' המחצית השקל תמוה דבמרדכי לא הוזכר כלל הסברא דאינו מקפיד רק הסברא דרביתא לבד ורק בלבוש כתב טעם זה וכמו שכ' בס"ט ובשו"ת הגרע"א ז"ל בסי' ס'. ואדרבה כתב הגרע"א ז"ל שם מדכתב המרדכי הטעם הג' דמחמת סכנה היינו רביתיה ולא כתב טעם דמקרי אינו מקפיד אלמא דלא נחשב זה כדבר שאינו מקפיד דהא באמת ברצונה היה להסיר הדבר רק שמוכרחת שלא להסיר מחמת הסכנה וחזר ודחה די"ל דהמרדכי מיירי דרוב שער קלועות דלא מהני סברא דאינה מקפדת ע"ש. ואמנם זה כתב הגרע"א שם לדבר פשיטות דסברא דהיינו רביתיה לא שייך רק בשער דהן גדילין מגופה ממש והלכך אף דהן קלועות ולא עיילו בהו מיא מ"מ כיון דאיכא סכנה נחשב כמו שהיה הגידול כך כמו עובר דאינו נחשב לחציצה להאם מחמת דהוי כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא. אבל אם הניחה דבר אחר בתוך גופה כגון בנידון השאלה שבא לפניו שנחלשה האם שלה וצריכה לכלי עגול בבית הרחם וסכנה לה לילך בלא הכלי לא שייך להתיר כלל מטעמו של המרדכי דהיינו רביתיה דזה לא שייך רק בשערות דגדלין מגופה ע"ש. אך דאח"כ מסיק דאף דמד' המרדכי התם אינו ראיה דדבר שהוא סכנה להסירו נחשב כאינה מקפדת מ"מ הא הלבוש מתיר מטעם זה והביא קצת ראיה לדעת הלבוש מד' הסמ"ק שהובא בב"י בסי' קצ"ח בד"ה דם יבש שכ' דמן הדין לא היה צריך להסיר כל גרב וכל שחין משום דכיון דמצטערת בנטילתה מקרי אינה מקפדת. וגם המרדכי י"ל דלא פליג שם רק משום דלגודל ההקפדה תסיר מעט מעט עד שתסיר כולה. אבל במקום סכנה