עצי ברושים עט

ולענין עיקר מחלוקת הרשב"ם ור"ת ז"ל נראה דתליא בפלוגתא דרבוותא בפירושא דגמ' נדה ד' ס"ד דאמרינן משום דר"ש דאמר אבל אמרו חכמים דאסור לעשות כן אי אתשמיש קאי או דאטבילה קאי דהנה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דקאי על שימוש [וכן נראה דעת הטור בסי' קפ"ג וכמש"כ הב"י שם ומה שהביא שם בסימן קצ"ז דגם בטבילה אסור היינו דאח"כ אסרו בדורות האחרונים אבל אינו מתקנת ר"ש ולפ"ז צ"ל דחכמים דפליגי על ר"ש היינו להחמיר דאסור לשמש מן התורה וכמש"כ התוס' בפ' המפלת (ד' כ"ט ע"ב) ד"ה ר"ש אך לשון הגמ' קשה לפי זה דא"כ מאי זהו דאמר משום דר"ש הא אדרבה לחכמים יש לגזור טפי דהא הם ס"ל דהוי דאורייתא וע"פ הדוחק י"ל דלחכמים לא מצינו דגזרו חכמים בענין הזה מידי. אבל לר"ש מצינו דגזרו בשימוש ה"נ י"ל דגזרו בטבילה. ועיין במהרש"א שם ודו"ק] וא"כ לדבריהם איסור הטבילה אינו מתקנת ר"ש רק דאח"כ בימי האמוראים תקנוהו ואפשר דאפילו האמוראים גופא לא תקנו כן בפירוש דאם איתא לא היה מקשה מכדי הני נשי וכו' דהאיך אפשר דלא ידע זה אלא י"ל דהנשים החמירו בעצמן כן וכמו דאמר בגמ' בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' ואח"כ נעשה דין וה"נ לענין זה י"ל דהנשים הנהיגו מעצמן כן שלא לטבול ביום וסמכו עצמן אסברת ר"ש. וא"כ י"ל דמ"מ סמוך לחשיכה מותר דהא התם ליכא חששא. אבל לפי' רש"י והתוס' שם דאטבילה קאי א"כ תקנת חכמים היה כן שלא לטבול ביום לא שייך לחלק ולהתיר לטבול סמוך לחשיכה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא מצינו בתורה חילוק בין באמצע היום ובין בסוף היום. וא"כ י"ל דהרשב"ם ור"ת פליגי בפלוגתא דהתוס' והרי"ף והרמב"ם דר"ת ס"ל כהרי"ף והרמב"ם ורשב"ם ס"ל כשיטת רש"י ותוס'. אכן כל זה לפי דעת השערי דורא דר"ת מתיר גם ביום ז'. אבל לפי מה שנראה בד' התוס' להיפך וכמו שכ' לעיל ע"כ צ"ל דגם ר"ת ס"ל כשיטת רש"י ותוס' ואינו מתיר רק ביום ח' דכיון דאינו אסור רק משום חשש סרך בתה לא אסרו רק היכא דאיכא חששא דתשמיש. אבל היכא דליכא חששא דתשמיש רק חששה דטבילה לא גזרו משום סרך בתה משום דהוי כגזירה לגזירה דטבילה ביום ז' אינו אלא דרבנן [ואף דאיסור דתשמיש ג"כ אינו אלא דרבנן מ"מ חמיר טפי דתוכל לבוא לידי איסור דאורייתא אם תראה אח"כ משא"כ בטבילה לא תוכל לבוא לידי דאורייתא] אבל רשב"ם ז"ל סובר דכיון דמדרבנן אסרו גם הטבילה גם בטבילה גזרו משום סרך בתה ואין להקשות דהא הוי גזירה לגזירה דהא ליתא דכולהו חדא גזירה היא והכל משום חששא דתשמיש הוא דאם תטבול בוודאי תשמש. וא"כ אין כאן אלא חדא גזירה וכמש"כ לעיל כן נראה לי בבירור טעם המחלוקת של הרשב"ם ור"ת ז"ל ודע שהרב ב"י בסי' קפ"ג כתב דאף זבה קטנה ביום השמירה אסורה לטבול מחמת חששא דשימוש ופשוט הוא ואפשר דהתם חמיר טפי דהשימוש הוי ספיקא דאורייתא דהא תנן דמגען ובעילתן תלוין [ובאמת שהרבה יש לחלק בין זבה ביום ז' לנקיים לשומרת יום כנגד יום דביום ז' היא עומדת בחזקת טהרה טפי. ובזה היה יש לפרש דחכמים לקולא פליגי ודלא כהתוס' ודו"ק] ויותר יש להחמיר בטבילה. ועוד כתב שם בטור דבעי הפסק טהרה כזבה גדולה ועי' תוס' נדה (דף ס"ט ע"א) ד"ה שבעה דכ' שם דבזבה קטנה קיל טפי דסגי בספירה דסופו וגם בלא הפסק טהרה. ולכאורה הוא כסתירה על הטור. אמנם י"ל דהתוס' שם לא בעי למימר דלא בעינן ספורין בפנינו והספק טהרה בזבה קטנה לענין היתר שימוש דלענין היתר שימוש בוודאי אין שום חילוק בין זבה גדולה לזבה קטנה וצריכה שתדע שהפסיקה בטהרה וגם בעינן ספורין בפנינו רק שלענין לחומרא להצריך טבילה למ"ד דטבילה בזמנה מצוה צריך טבילה אף דלא ידעינן דהפסיקה בטהרה משום דלחומרא חיישינן שמא לא ראתה והפסיקה בטהרה. וכן כתב המהרש"א שם ד"ה ואי ס"ד ע"ש. מיהו תחילתן בוודאי לא בעינן דא"כ תהא צריכה בדיקה מיד בעלות עמוד השחר דהא ספירה דלילה אינו ספירה: עוד כתב שם הטור ז"ל דבין ראתה בתחילת הלילה ובין ראתה בסוף היום משמרת כל הלילה שאח"כ. ולכאורה תמוה למה לא כתב רבותא זה גם גבי נדה דאורייתא דסוף היום עולה לה בתחילה והוא גמרא ערוכה בר"ה (דף י') אמנם המעיין ברמב"ם שמשם העתיק הטור ז"ל לשונו יראה דעיקר הרבותא הוא להיפך דאף דראתה בלילה מ"מ כל היוה היא טמאה ואינה מתחלת לספור אלא ביום שאחר זה ולא מהני עוד שימור של סוף היום וכמו בזבה גדולה שאין סוף היום עולה לה בתחילה ורבותא זו לא שייך בנדה כלל ורק סברא דסוף היום עולה לה בתחילתה דהיינו אם ראתה בסוף היום מ"מ יום זה עולה לה בחשבון הז' ימים וס"ל להטור דהוא מילתא דפשיטא ולכן לא רצה לכותבו. א"נ דאף לעניין אם ראתה בסוף היום נמי גבי זבה איכא רבותא דלא נימא דהוי כאלו ראתה בלילה ג"כ קמ"ל דכיון שהפסיקה בטהרה רגע אחת קודם הלילה יכולה לשמור היום שלאחריו. אבל בנדה אין זה רבותא כלל דמה בכך אם היה נמשך גם בלילה שלאחריה או לא: שם בטור וזה משפטה משתראה טיפת דם וכו' מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח'. וכן הדין אפילו ראתה כל ז' וכו' וטובלת בליל ח' עכ"ל. ולכאורה הך טובלת בליל ח' השני מיותר הוא דכבר אמר בתחילה וטובלת בליל ח' אכן הב"י כשהעתיק לשון הטור השמיט בתחילה וטובלת בליל ח' רק העתיק מונה ז' יום עם יום ראייתה אפילו ראתה כל ז' עכ"ל. וכן צ"ל באמת בד' הטור ז"ל דהא אכתי לא איירי בדין הטבילה ולא בא אלא לאשמועינן דיום הראייה עולה מן המנין ואפי' ראתה כל ז' מ"מ עולין מן המנין ולא שייך להפסיק בדין הטבילה בנתיים: שם בטור בין באונס ובין ברצון וכ' הב"י דזה נלמד מהגמ' שם דאמר שם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכו' ודבריו תמוהין דהא האי קרא בזבה כתיב דהתם מחמת לידה טהור קמ"ל מחמת אונס טמא. אבל הטור הא מיירי בנדה דאפילו אם ראתה מחמת לידה טמא וכ"ש באונס ולא הוה ליה להביא על ד' הטור מהאי קרא דזבה וצ"ע: סימן מא בעז"ה יום ב' כ"ו שבט שנת ששון ושמחה לפ"ק. לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב סוע"ה וכו' מו"ה צבי הירש נ"י דיין ומו"ץ בק"ק שדה לבן יצ"ו, אחדש"ת הרמה באתי להשיבו מפני הכבוד ע"ד שאלתו שאל חכם חצי תשובה באשה אחת במחט שציוו עליה הרופאים המומחים שלא יבוא שום לחות מים באזניה ובאם יגיע איזה לחות מים באזניה אזי תסתכנת האיך תעשה בטבילתה מאחר שצריכה עפ"י ציווי הרופאים להיות מונח באזניה מוך דחוק באופן שלא יגיע שום לחות באזניה: והנה כת"ר גיבב כמה סברות נכונות להתיר א' דהוי מיעוט שאינו מקפיד דכיון דהולכת בכל פעם באזנים סתומות משום כדי לשאוב את הזוהמא או מפני קור האויר ואינה מסירה המוך בשום פעם [ואף דלא נזכר דהרופאים ציוו לה לעשות כן דהא הרופאים לא אמרו רק דאם יגיע לחות לאוזן אז תסתכן אבל מפני קור האויר לא חשו. מ"מ כיון דהאשה בעצמה חוששת גם לזה שפיר יש לקרותו מיעוט שאינו מקפיד דהא אדרבה מקפדת שלא להסיר המוך והביא גם ראי' לזה מהמשנה דשבת (ד' ס"ד) מהא דתנן דיוצא אשה במוך שבאזנה ולא חיישינן שמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתיא לאתוי ד' אמות בר"ה וע"כ צ"ל דהמוך אינו חוצץ בטבילה וצ"ל דהטעם דכיון שהולכת תמיד בסתימת אזנים הוי כמיעוט שאינו מקפיד: ועוד כתב כת"ר דכיון דהרופאים אמרו דאיכא סכנה לטבול באזנים פתוחות יש לדמותו לדין המבואר ברמ"א בסימן קצ"ח סעיף וא"ו דאשה שיש לה קליעות שערות דלא חייצי ומבואר במרדכי הטעם משום דכיון דיש סכנה להסיר הקליעות הוי רביתיה ולא חייצי ובפרט בנידון דידן דאינו אלא מיעוט דאף אם נימא דנחשב כמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן. ולדעת הריטב"א דהא דבית הסתרים בעינן שיהא ראוי לביאת מים ג"כ אינו אלא מדרבנן [ופשוט דר"ל אף דהיה דבר חוצץ על חצי הגוף או פחות מזה וע"י הבית הסתרים איכא רוב הגוף מ"מ אינו מצטרף לרוב דיהי' פוסל חציצה מן התורה דאם לא היה חציצה רק בבית הסתרים לחוד בלא"ה אינו אלא דרבנן דהא כל בית הסתרים כנגד כל הגוף אינו אלא מיעוט וע"כ צ"ל כמו שכתבתי ודו"ק] והוי תרתי דרבנן בוודאי יש לסמוך המרדכי ובפרט מחמת דבלא"ה איכא תנאי בתוספתא דס"ל דבית הסתרים א"צ שיהא ראוי לביאת מים והלכך אף דאנן קיי"ל כרבי