עצי ברושים עח

הטומאה הגיע זמנו של אותה קרבן והיה רוב הקהל טמאין למת וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן ולא יתעסקו [נ"ל דצ"ל לא יתעסקו] ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה עכ"ל וכתבתי על הגליון וזה לשוני דברי הרמב"ם ז"ל אלו שהשוה טמאי שרץ ונבלה לזבין וזבות דלא נדחה טומאה אצלם אפי' בקרבן ציבור צ"ע טובא דהא בכמה דוכתי בש"ס מבואר ומהם בש"ס דפסחים ס"ט וד' פ' דלמ"ד דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והרמב"ם בעצמו ברפ"ו מה' קרבן פסח פסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והיאך כתב דלא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ובפרט אם כל הכהנים טמאים במגע שרץ ונבלה בוודאי ע"כ צריכים לעבוד בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי טבול יום ג"כ מחלל עבודה. וכבר העיר על ד' הרמב"ם ז"ל אלו הלח"מ בפ"ו מה' ק"פ ונשאר בצ"ע. ועי' בצל"ח בפסחים (ד' ס"ט) מה שדחק מאוד ליישב ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל. והיותר תימה למה שדימה רבינו טומאת מגע שרץ לטומאת זבין וזבות: והרי בזבין וזבות אין עושין הפסח כלל דהרי אינם יכולים לאכול את הפסח בלילה: ואמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות דברי רבינו דמיירי בק"פ לענין הבעלים בגווני דכל דרוב הקהל וכן הכהנים הי' טמאים בטומאת מגע בגוונא דיכולים לאכול הפסח בערב דאף דהכהנים ע"כ צריכין לעשות הפסח בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי הן טבולי יום וטבול יום ג"כ מחלל עבודה בקרבן יחיד מ"מ הבעלים אם יש להם מקוה לטבול בהם מחוייבין לטבול ולשחוט ולזרוק עליהם אח"כ ובכה"ג כתב הרמב"ם דאסורין לכנס לעזרה מחמת דהן טבולי יום וכן אסורין להתעסק [ור"ל דאסורין ליגע בבשר הפסח דטבול יום מטמא את הקדשים] ומה שמסיים ואע"פ שנעשה בטומאה ר"ל דאף שהכהנים עושין הפסח בעת שהם טבולי יום מ"מ הבעלים אסורים לכנס לעזרה ולהתעסק בתיקון בשר הפסח ונ"ל דהרמב"ם הוציא זה מד' הירושלמי בפסחים בפ"ו הלכה ו' דאמר שם דרב דאמר דמטמאין אחד מהן בשרץ אתיא כר"א דאמר ר"א היו הציבור מגעי נבלות עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי שם ופשוט דר"ל דאין עושין בטומאה אלא דשוחטין וזורקין עליהם לאחר הטבילה ולערב אוכלין את הפסח ובלי ספק דהרמב"ם כוון לד' הירושלמי הלז. ואכן מש"כ הרמב"ם שם כגון זבים וזבות נ"ל דטס"ה וצ"ל כגון מגע זבים וזבות [ובא לאפוקי ממה דאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל דלזקני דרום מגע הזב הוי כזב עצמו. ולכן כתב הרמב"ם כאן דאינו כן דמגע הזב הוי כמגע שרץ ולא כזקני דרום ובפרט לפי ש"ס דילן בזבחים כ"ג אינו מוכרח כלל דזקני דרום ס"ל הכי ודו"ק] ובזה עולין ד' הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה ונתיישב כל הקושיות שהעירו הלח"מ והצל"ח על דברי הרמב"ם ז"ל והנלע"ד כתבתי בעז"ה: ב"ד הדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא: סימן מ בעז"ה אור ליום ב' י' שבם שנת תרכ"ה לפ"ק דע שדעת ר"ת בתוס' נדה דף ס"ח ע"ב דהאידנא מותרת לאשה לטבול קודם הלילה אך באופן שכשתבוא לביתה יהי' בוודאי לילה ובזה ליכא משום סרך בתה דבתה יודעת דאינו מותרת לטבול רק בכה"ג שאחר הטבילה יהי' לילה כשתבוא לביתה כן מבואר בר"ת שם ונראה להדיא מלשונו דאינו מתיר רק ביום ח' דאינו אלא משוס סרך בתה וקאמר דבכה"ג ליכא משום סרך בתה אבל ביום ז' אף בכה"ג אוסר דאף דבכה"ג ליכא חששא דר"ש שמא תבוא לבית הספק שמא תשמש אחר הטבילה דבכה"ג לא תשמש עד הלילה מ"מ צ"ל משום לא פלוג אסור דלא חלקו חכמים בדבר דאף דעיקר הטעם דאסרו חכמים טבילה ביום ז' דנקיים דזבה הוא משום חששה דתשמיש מ"מ השתא דאסרו חכמים יום ז' בטבילה לא חלקו חכמים בדבר ועשאוהו כיום ז' דנדה דאורייתא דאסור מן התורה בטבילה ביום ז' ואין חילוק בין בבוקר ובין סמוך ללילה ה"נ תקנו חכמים בזבה שלא ראו לחלק דכיון דאסור כל היום אסור אף באופן דליכא חששא דר"ש כן נראה בבירור מדברי ר"ת ז"ל שם: ועפ"ז אני תמה על דברי הרמ"א בהג"ה סימן קצ"ז סעיף ג' דמתיר לכלות לטבול ביום ז' מטעם דאינן באות להחתן עד הלילה והוא כסברת ר"ת ז"ל ומסתימת לשונו משמע דאפילו ביום ז' מתיר וזה תמוה דר"ת אינו מתיר רק ביום ח': והן אמת שהש"ך ז"ל מפרש באמת לד' הרב בהג"ה בטובלת ביום ח' [אך מש"כ הטעם דביום ז' איכא חשש שמא תראה ותסתור ונמצאת זבה למפרע זה תמוה דמה בכך דתעשה זבה למפרע כיון דאינה באה להחתן רק בלילה לא יבוא לידי קלקול וכבר השיגו בתשובת פנים מאירות ח"ב ס"ד ובדגול מרבבה שם ובמנחת יעקב שם אכן דברי הש"ך ברורים להלכה אך לא מטעמיה רק מטעם דכיון דכבר אסרו חכמים יום ז' בטבילה יהי' מאיזה טעם שיהי' נאסר כל היום ואין שום נ"מ בין סמוך לחשיכה ובין קודם לכן וכמו שכתבתי לעיל וכן משמע להדיא בתוס' שם. ותמהני על הפנים מאירות ז"ל והמנחת יעקב והדגמ"ר דלא עיינו בלשון התוס' הנ"ל דמבואר להדיא כדעת הש"ך ז"ל: אכן מה אעשה דבהגהות שערי דורא בהלכות נדה שהובא בסדרי טהרה בסי' הנזכר מבואר להדיא דביום ז' נמי מותר. וכן משמע באמת מלשון הש"ד בעצמו שם בשם ר"ת ז"ל דקאמר שם דביום ז' לא שמא יבוא עליה אחר הטבילה ביום ותראה אח"כ בו ביום ותסתור הרי דלא מיירי כלל מאיסור דחשש בתה ביום ח' ואעפ"כ הביא ע"ז מחלוקת רבינו שמואל ור"ת דרבינו שמואל היה מצריך דגם הטבילה גופא יהיה בלילה דווקא. אמנם רבינו יעקב אחיו [הוא ר"ת ז"ל אחיו של הרשב"ם ז"ל] לא היה מצריך רק שיהיה חשיכה כשתשוב מן הטבילה אבל הטבילה עצמה לא איכפת לן וע"ש הרי דביום ז' גופא מתיר הר"ת לטבול קודם חשיכה וצ"ע. אמנם מלשון ר"ת שהובא בתוס' הנ"ל לא משמע כן אלא כנ"ל וצ"ע בזה ודע שמה שהביא הסדרי טהרה כן בשם הגהות שערי דורא וכמו שכתבתי למעלה הנה חפשתי בהגהות שערי דורא ולא מצאתי זה ואולי ט"ס נפל בסדרי טהרה וצ"ל ש"ד וכיון לד' הש"ד בעצמו שמד' הש"ד בעצמו בוודאי מוכח כן דאפילו ביום הז' מתיר ר"ת וכמו שכתבתי לעיל בעז"ה]: ודע דר"ת לא התיר רק בזבה דידן אבל בנדה דאורייתא דהתם סרך בתה נוגע לאיסור דאורייתא דאם תטבול ביום ז' הטבילה בעצמה אינו כלום דבעינן טבילה לאחר ז' שם לא מהני שתטבול סמוך לערב באופן כשתבוא לביתה יהי' לילה אפילו ביום ח' דהא מ"מ איכא סרך בתה דבתה תעשה כן אפילו ביום ז' וביום ז' הוא איסור דאורייתא וענוש כרת בכה"ג והגם שלא תבוא לביתה עד הלילה מ"מ הטבילה בעצמה צריך להיות בלילה דנדה ויולדת טבילתן בלילה מה"ת דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב ואמרינן דתהא בנדתה כל ז' ואח"כ תטבול וא"כ אף ביום ח' אסור משום סרך בתה דאף כשתטבול סמוך ללילה מ"מ איכא חששא דאורייתא ופשוט הוא: ושוב ראיתי להש"ך ז"ל בס"ק ו' שכתב בהדיא דר"ת מיירי ביום ח' והיינו כמו שמשמע בתוס' בשם ר"ת ודלא כד' הש"ד בשם ר"ת: ודע דדברי הש"ך ז"ל שם צ"ע במש"כ שם דמשמע מד' השו"ע דאפילו כשתטבול סמוך לחשיכה ותבוא לביתה משתחשך אסור כדעת רשב"ם וסייעתו שכ' הפוסקים שנכון להחמיר כדבריו ואח"כ הביא ע"ז מש"כ הב"ח דאפילו ללכת מביתה לבית הטבילה ביום אסור ואף דהטבילה תהיה בלילה מ"מ אסור דחיישינן שמא תטבול ג"כ ביום ומשמע מדבריו דחומרא זו לא יתכן רק לדעת הרשב"ם ז"ל דאוסר לטבול סמוך לחשיכה ולענ"ד דדין זה יתכן גם לדעת ר"ת ז"ל דר"ת אינו מתיר רק לילך סמוך לחשיכה דליכא חששא דתשמיש כלל דכיון שהולכת כ"כ סמוך ללילה באופן כשתעלה מן הטבילה אז יהיה וודאי לילה תו ליכא כאן חששא דשימוש ביום כלל וכלל ותו ליכא סרך בתה ואף דאיכא סרך בתה לעניין הטבילה דבטבילה עצמה ביום ג"כ הוא אסור דהא ביום ז' אסור אפי' בכה"ג מ"מ גזירה דסרך בתה לא גזרו רק היכא דיכול לבוא גם השימוש ביום אבל לילך ביום בשעה דיכולה לטבול ותבוא לביתה ותהיה ג"כ עדיין יום ודאי אסור אפילו אינה טובלת מיד דשמא תטבול מיד כיון דמכינה עצמה לטבילה וכמו דאסרו טבילה שמא תשמש ה"נ אסרו הליכה אטו טבילה ואף דאינו אלא גזירה לגזירה מ"מ כולה חדא גזירה היא והכל משום חששא דתשמיש הוא: ולענין