עצי ברושים עז

נדה כנדה עכ"ל רש"י הרי להדיא דבועל נדה לא הותרה אצלו טומאה ולא דמי לטומאת מת ושאר טומאות מגע. ואף דמלשון רש"י אין להוכיח רק דלא הותרה אצלו. אבל מ"מ י"ל דדחויה אצלו אבל ע"כ לשון רש"י אינו מדוקדק כלל במש"כ בזבין ומצורעים לא הותרה דהא בזבים ומצורעים אסורים לעשות הפסח כלל ואף דא"א לעשות בטהרה כגון אם היו רוב הציבור טמאין בטומאת זבין. וע"כ דהא דכ' רש"י לא הותרה לאו דווקא. וא"כ ה"ה בועל נדה: אלא דקצת קשה על זה מהא דמתרץ שם דבועל נדה כטמא מת היינו לטומאתם או לטבילתם ומשמע דשוה לטומאת מת גם לענין זה דנחשב כטומאת מגע דאל"כ הו"ל נמי דשוה לנדה דהוי טומאה היוצא מגופו. וכן משמע להדיא מלשון התוס' שם בד"ה סיפא בהא שכ' שם דלמאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו עכ"ל [ואף דהתוס' על יומא הוא תוס' של מהר"מ ב"ר ברוך זצ"ל מ"מ הא גם מהר"ם ז"ל הוא גאון קדמון ונחשב כאחד מבעלי התוס'] ובאמת שמהש"ס אין ראיה דבועל נדה הוי כנדה ממש דלא אמרינן רק דלא הותרה אצלו אם יש טהורין באנשי בית אב שלו דמצי עבדי בטהרה. אבל לענין פסח אם היו רובן בועלי נדות שפיר י"ל דעושין בטומאה: שב דברי הרמב"ם נ"ל דכיון דמן הש"ס אין מבואר בבירור דבועל נדה הוי כטומאה היוצא עליו מגופו ממש דהא יש לפרש דלא הותר אצלם להקריב בטומאה ואינו אלא דחוי והלכך בהלכה ה' דמיירי דהיו רובן טמאי מתים ועשו פסח בטומאה דזבין ומצורעים אסורים לאכול ואם אכלו אינן חייבין כרת לא הוזכר בועלי דות משום דלא פסיקא ליה דאפשר דהם מותרים להקריב בטומאה לאכול כמו הטמאי מתים [וקצת תימה לי דמה הוצרך להרמב"ם ולכתוב דאסורים לאכול בטומאה הא בלא"ה כיון דהם אינם מקריבים נפסח ולאכול מפסח של אחרים בלא"ה אסור דאין הפסח נאכל אלא למנויו ובגמ' לא איירינן אלא לענין חיוב כרת וחטאת אך לענין איסור לכתחילה לא הוצרך לאשמעינן ודברי הרמב"ם צ"ע] אבל בהלכה ד' דאם היה זבין ומצורעים הרבה מסתבר ליה להרמב"ם דבועלי נדות מצטרפין לרוב זבין ומצורעים משום דטומאתן בא מטומאת נדות וזבות ותולדה מצטרפת עם האב ואפשר שהיה גורס להדיא בדברי רב היו רובן זבין ומצורעין ובועלי נדות: ומה שלא הזכיר בהלכה ה' בועלי נדות אפשר דסמך על מש"כ בהלכה ד': אבל עכ"פ מה שהקשה כת"ר נ"י על הראב"ד ז"ל מהסוגיא דהתם לק"מ די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל בפשיטות דבועלי נדות אינן נחשבות רק כטומאת מגע והותר להם טומאת התהום כמו טמאי מת וטמאי שרץ: ובר מן דין בלא"ה לק"מ דנראה פשוט דלר"י כיון דס"ל דאינו מטמא רק מכאן ולהבא אפי' בראתה שני בהמ"ש מ"מ לא נעשית זבה גדולה רק לאחר שראתה בבהמ"ש השני. וא"כ הבועל אינו טמא רק יום אחד לעולם לר"י והראב"ד לא כתב זה רק לדידן דנעשית למפרע זבה גדולה: אך מה דיש נ"מ לר"י בין אם ראתה בימים לבין אם ראתה בהמ"ש היינו דאם ראתה בימים כיון דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומכאן ולהבא מטמא הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשיה [כ"ה לשון רש"י שם ולשונו צריך ביאור במש"כ דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומשמע דאנן לא קיי"ל כן והא גם רבנן ס"ל כן דסגי דתספור רגע אחד ביום המחרת וכדתנן במגילה (דף כ"ז) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתניץ החמה ומשמע להדיא דתיכף אחר הנץ החמה מותרת לטבול והיא טהורה מיד לאכול במעשר. ואמנם כוונת רש"י ז"ל דלדידן דקיי"ל כרבנן נהי דסגי בספירה דרגע אחד מ"מ עדיין היא עומדת בספק טומאה כמו דתנן בסוף נדה דמגעה תלויין דשמא תראה אח"כ בו ביום ותהא טמאה למפרע ולכן מצטרפין ג' הימים להדדי. אבל לר"י לאחר שעבר מקצת היום בטהרה בטל טומאה הראשונה ואפי' אם תחזיר ותראה בו ביום מ"מ בשעות שבנתיים היא מקריא אשה טהורה ושפיר מקשה זבה גדולה היכי משכחת לה והוצרך לתרץ דמשכח"ל דראתה שני בהמ"ש דלא היה ספירה בנתיים והא שכ' רש"י דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירה ר"ל דאית ליה מקצת היום עולה לה ואפי' אם תחזור ותראה בו ביום. אבל לדידן אף דגם אנן ס"ל כן דמקצת היום עולה לה היינו אם לא ראתה בו ביום אז הוברר הדבר למפרע דכבר נעשית טהורה תיכף לאחר הנץ החמה. ולכן מה שנגעה בו ביום לאחר שטבלה הן טהורין. אבל אם חזרה וראתה בו ביום אז בטל הספירה למפרע ושוב ראיתי דכל זה ליתא דכיון דראתה בהמ"ש ולא היה לה שום הפסק טהרה בנתיים אין שום נ"מ בין ר"י לרבנן דהא כל הג' ימים היו רצופין: אבל מחוורתא כמש"כ בתירוץ הראשון דבועל נדה הוי כמגע טומאה ואם טומאת התהום הותר בטומאת שרץ ה"ה בטומאת בועל נדה נמי הותר. ולפיכך לא מוקים הש"ס טומאת התהום דזיבה לענין בועל נדה והנלע"ד כתבתי בעז"ה. ודע דנ"מ טובא אם בועל נדה מקרי טומאת מגע או דמקרי טומאה היוצא עליו מגופו לעניין חלת חו"ל דקיי"ל בבכורות (ד' כ"ה) דאינה אסורה רק למי שהטומאה יוצא עליו מגופו א"כ נמי טובא כהן שבעל נדה בשוגג אם מותר לו לאכול חלת חו"ל ולפי מה שהוכחנו דלא הוי טומאה שיוצאה עליו מגופו לדעת הראב"ד מותר לו לאכול חלת חו"ל: שוב ראיתי חזות קשה בד' הירושלמי דפסחים פ"ז הלכה ז' דמקשה שם על זקני דרום דס"ל דכהן טמא מת שהקריב קרבן יחיד הציץ מרצה בדיעבד והקרבן כשר דמתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד. מהא דתנן בזבחים ברפ"ב דכל הזבחים שקיבלו דמן זר ואונן וטבול יום ומחוסר כיפורים וטמא והאי טמא מיותר הוא דכ"ש הוא ממחוסר כיפורים וטבול יום. וע"כ דבא ללמד על טמא מת דמחלל דאי מטבול יום ומחוסר כיפורים הו"א דווקא מחוסר כיפורים דזב משוה דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי. וכן טבול יום הו"א דווקא טבול יום דזב כגון בזב בעל שתי ראיות בשביעי שלו לאחר שטבל וכ"ש זב קודם שטבל. אבל טומאת מת הו"א דאפי' אם עבד קודם שטבל עבודתו כשרה וכסברת זקני דרום מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד קמ"ל דאפילו בטמא מת אינו מרצה. אבל לזקני דרום דבטמא מת מרצה באמת למאי איצטריך למתני טמא דע"כ האי טמא בטמא טומאת זיבה ומצורעים וא"כ נלמוד במכ"ש מטבול יום ומחוסר כיפורים. ומתרץ הירושלמי בשם ר' שמואל רב יודן במגעי זבין דטמא דתנן מיירי במגעי זבין וסברי זקני דרום דמגע זב כזב וילפי' להו לזקני דרום דמגע הזב כזב מהא דאמרינן ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבין ולא עון המקריבין ועון הקריבין ע"כ היינו שנגעו בזב וכה"ג דממעטינן דעון המקריבין לא מרצה מיירי אפילו במגע הזב ומסיים הירושלמי הדא אמרה דהיה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי: וא"כ שמעינן מדברי הירושלמי אלו דין חדש דאף דשאר טומאת מגע הותר בציבור כגון מגע שרץ ונבלה כגון כהנים שנטמאו בטומאת שרץ ונבלה [או הבעלים בקרבן פסח למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ביחיד שנטמא ובציבור שנטמאו במגע שרץ ונבלה עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה. וכמו דאמרינן בזבחים (דף כ"ב) אך הזקני דרום סברי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ומעולם לא הותר אצל מתכפרין והלכך מכפרין נמי לא הותר טומאת שרץ אפילו בקרבן ציבור בין בבעלים ובין בכהן אך דאנן לא ס"ל הכי] דמותר להקריב בקרבן ציבור מ"מ אם היו מגעי זבין אסורים דמגע הזב כזב וזה דין חדש ואף דהירושלמי לא אמר זה רק לזקני דרום מ"מ לא מצינו דפליגי אמוראי עליהו בהא דהא דין זה לא תליא כלל בפלוגתא דזקני דרום ורבנן: ועוד נשמע מד' הירושלמי דגם טמא שרץ ונבלה הותר בציבור גבי כהן המכפר גם לזקני דרום ואדרבה דאפי' בקרבן יחיד מרצה בדיעבד והא דתנן דטמא שקבל הדם פסול מיירי בטמא טומאת מגע הזב. אבל מגע שרץ ונבילה גם בקרבן יחיד כשר מתוך שמרצה בציבור. אבל בש"ס דילן בזבחים (דף כ"ב) מבואר דלזקני דרום גם בציבור לא הותר טומאת מגע שרץ ונבלה גבי קרבן פסח משום דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ והלכך גם בכהנים לא הותר טומאת שרץ אף בציבור דלא הותר רק בטומאת מת בלבד דגבי פסח ביחיד אין שוחטין וזורקין עליו והלכך בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והלכך אם נטמא הכהן בטומאת מת ג"כ יכול להקריב קרבן ציבור ומתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד כן מתבאר בש"ס דילן: ואגב דאיירינן בדין מגע שרץ ונבלה אי הותרה בציבור או לא ראיתי להעתיק בכאן מש"כ מכבר על גליון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש הלכה י"ב שכ' שם וז"ל כיצד דוחה את