עצי ברושים עו

סימן לט בעז"ה יום א' י"ד שבט תרנ"ח העתק ממה שהשבתי להגאון אב"ד דק"ק טרעסטינא מו"ה בנימין בישקא נ"י בנידון בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה אם גם הוא נטמא ז' ימים או דאינו טמא רק טומאת ערב [וכן יש להסתפק בבועל ביום הראשון והיא ראתה גם ביום השני דקיי"ל דמטמאה משכבות ומושבות שלה למפרע מה"ת מה ששכבה עליה ביום השני קודם הראיה ודלא כר"י בפסחים ד' פ' דס"ל דאינה מטמאה למפרע רק מדרבנן אם גם הוא חוזר ונטמא גם ביום הב' עד הערב או לא וכן יש להסתפק בבועל יולדת נקבה אם טמא י"ד יום כמותה] ומצא בהדיא בביאור הראב"ד ז"ל על התו"כ בפ' מצורע דאם נעשית זבה גדולה טמא הבועל ז' ימים אבל בכל זבה קטנה אינו טמא רק יום אחד. כן מצא בראב"ד ז"ל ותמה על הגאון בעל מנחת חינוך דפשוט אצלו דגם בבועל זבה קטנה ג"כ טמא ז' ימים דזה אינו עולה על הדעת כלל ובראב"ד מפורש בהדיא דלא כוותיה. וזה אשר השבתי לו דבתחילה ראיתי לעמוד על לשון הראב"ד ז"ל שהעתיק כת"ר נ"י שכ' שאם תראה היא ג' ימים רצופים גם הוא סופר שבעה כמותה עכ"ל ולשין סופר שבעה אינו מדוקדק לכאורה דמה שייך לשון ספירה בבועל דגבי הזבה בעצמה כתוב בתורה וספרה לה משום שצריכה לבדוק בכל ימי הנקיים שמא ראתה וכמש"כ בחוות דעת בסי' קצ"ו דצריכה בדיקת עד מה"ת וזהו ספורין שלה: ואמנם אפילו לדעת החת"ם בסי' קע"ז דהבדיקה בעד אינו אלא מדרבנן מ"מ צריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה וצריכה ליתן דעתה על זה דאל"ה חיישינן דילמא הרגישה וזהו מקרי ספירה והובא מחלקותם בקוצר בפ"ת בסי' קצ"ו ס"ק ה'. ובמק"א הבאתי ראיה לדעת החוות דעת דגם הבדיקה בעד הוא מה"ת דאל"כ למ"ל קרא וספרה לה לעצמה דהאשה נאמנת ואם הספירה אינו אלא שצריכה לידע דלא הרגישה למ"ל קרא הא ע"כ אנו צריכין לסמוך עלה דהא מי יוכל לידע זה ואם לא נאמין לה לא משכחת לה ספירה כלל ודוחק לומר דאיצטריך קרא דאם ראינו שיצא דם ממנה מ"מ נאמנת לומר שלא הרגישה ואינו סותר הנקיים דמה"ת אינה טמאה רק אם יצאה בהרגשה. דדין זה אינו ברור להלכה דהא דעת החות דעת שם דאפילו ראיה שלא בהרגשה סותר הנקיים משום דמקור מקומו טמא ואף דבשו"ת חתם סופר שם הביא בשם האבני מילואים דחולק עליו וס"ל דכיון דלא נטמאת רק לאחר שתצא לחוץ ונגע הדם בבשרה הרי חזינן דאינה טמאה משום ראיה רק משום טומאת מגע ואינו יכול לסתור מ"מ אין דבריו מוכרחים והרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ אבל בבועל לא שייך ספירה כלל רק דטמא ז' ימים וגם נראה לי ברור דאף אם ראתה דם בתוך ימי הספירה וסתרה להנקיים מ"מ הבועל אינו טמא רק ז' ימים דהא עיקר דין בועל זבה דנטמא ג"כ ז' לא כתיב בתורה רק דילפינן מנדה. א"כ א"א להחמיר בבועל זבה יותר מנדה דדיו להיות הלמד כהמלמד: ועוד כיון דאמרינן בתו"כ בפ' מצורע והובא ברש"י בחומש דיכול דיעלה לרגלה ת"ל וטמא ז' ימים למד דלעולם טמא ז' ואפילו בבא עליה ביום ז' לנדתה. וא"כ מהך קרא איכא למילף לקולא נמי דלעולם אינו טמא רק ז' ולא יותר ואפילו אם היא טמאה יותר מז' דכמו דילפינן מהך קרא דאינו פחות מז' ה"נ איכא למילף דאינו יותר מז' וכן יש ללמוד מזה דגם בבועל יולדת נקבה אינו טמא רק ז' דהא חזינן מהתו"כ דהך וטמא שבעת ימים הוא דווקא [וזה כארבעים שנה למפרע שמעתי מכבוד מו"ר הגאון מוהר"י באריט זצ"ל שנסתפק בזה]. ואמנם לענ"ד הדבר פשוט כמש"כ: וכעת נבוא לדברי כת"ר נ"י במה שתמה על הראב"ד ז"ל מסוגיא דפסחים דף פ"א דאמרינן שם דלר' יוסי לא משכחת לה טומאת התהום דזיבה ואם איתא כהראב"ד משכחת לה בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה זה תוכן קושייתו. והנה מעכ"ת נ"י קיצר בקושייתו ואני אפרש דוודאי ר"ל דבשלמא לענין הזבה בעצמה [דמחויבת ג"כ לעשות פסח לר' יוסי לשיטתו דס"ל בפסחים צ"א דנשים אפילו בפסח שני חובה וכ"ש בראשון] לא משכחת לה טומאת התהום דמ"נ דאם ראתה ביום ראשון ועשתה פסח ביום השני אחרי שכפרה מקצת היום אף קודם שטבלה בוודאי יוצא בו ידי מצות פסח דהא כיון שהפרה מקצת ואף דצריכה טבילה ועה"ש מ"מ הא אנן איירינן למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואף דסוף אירע דחזרה וראתה בו ביום מ"מ כיון דלא מטמאה רק מכאן ולהבא לא הוה טומאה התהום דבאותו שעה שהקריבו עליה הפסח לא היה עליה רק טומאת ערב כמו דאם נגעה בשרץ ואם שחטו וזרקו עליה ביום הראשון פשיטא דמחויבת לעשות פסח שני דאף אם נימא דלר"י ספירה דלילה נמי ספירה היא וכמו שנראה מפרש"י שם מ"מ הא אסורה באכילה בלילה ואף לאחר שתספור מקצת לילה ותטבול מ"מ הא צריכה הע"ש ואסורה בקדשים עד ליל שלישי והלכך אינו טומאת התהום רק טומאת וודאי וכ"ש אם ראתה בשני בהמ"ש דוודאי לא משכחת לה טומאת התהום. אבל בבועל דלא בעי ספירה וגם קיי"ל דבועל נדה טבילתו ביום דאמרינן בי' מקצת היום ככולו וכמו שמבואר ביומא (ד' ז') שפיר משכח"ל טומאת התהום דזיבה גביה כגון אם ראתה בהמ"ש דטמאה כל יום המחרת מה"ת דהוא יום הראשון שלה ואם בא עליה בלילה אחר הראיה או ביום המחרת דמצד בועל זבה קטנה היה דינו כטמא שרץ ואם שחטו וזרקו עליו יוצא בזה דהא בידו לטבול ולעביד הע"ש אבל אם ראתה גם ביום המחרת בהמ"ש דאז נעשית זבה גדולה למפרע גם לר"י ונמצא דגם הבועל טמא טומאת ז' אך דהיה טומאת התהום דבעת שעשה הפסח לא נודע לשום אדם בעולם דהוא טמא ז' ימים וע"ז בא הלמ"מ דטומאת התהום דזיבה לא מרצה זהו תוכן קושייתו: אכן לענ"ד לק"מ מתרי טעמא חדא דהא זהו פשוט דלפי מה דאמרינן דטומאת שרץ ג"כ טומאת התהום מרצה הא דאמרינן אלא למת בלבד בא לאפוקי רק טומאת התהום דזיבה. ע"כ הטעם דטומאת התהום דזיבה חמור מטומאת התהום דמת ושרץ משום דטומאת מת ושרץ הוא טומאת מגע משא"כ זיבה הוי טומאה היוצא מגופו וכן בפסח דאין ציבור נדחין מ"מ זבין ומצורעין אסורין לעשות בטומאה משום דהא דקרבן ציבור דוחה טומאה אינו רק בטומאת מגע וא"כ היכי פשיטא ליה לכת"ר נ"י דבועל זבה ונדה מקרי טומאה שיוצא עליו מגופו כמו הנדה והזבה בעצמה ואדרבה מצד הסברא נראה דאינו נחשב רק בטומאת מגע: ועוד יש ראיה גדולה דאינו אלא טומאת מגע מדלא אישתמיט בשום דוכתא בש"ס דאם הי' רוב ציבור טמאין מטומאת מת דבועלי נידות אינן יכולין לעשות הפסח בטומאה דלא מצינו רק דזבין ומצורעים דאסורין לעשות הפסח וכן בראב"ד בפ"ז מהלכות קרבן פסח הלכה ח' כתב להדיא אבל הטמאים שהטומאה יוצא עליהן מגופן כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו וכו' ואלו בועלי נדות לא הזכיר אלמא שהם מותרים לעשות בטומאה כמו טמאי מתים וכל טומאת מגע: והא דתניא בפסחים דף צ"ג אלו שעושין את הפסח שני הזבין והזבות וכו' ובועלי נדות וכו' התם מיירי שעשו רוב הציבור בטהרה אלו עשו בטומאה אז אין עושין הזבין ומצורעים לא הראשון ולא השני וכמו דס"ל לרב הונא בפסחים ד' פ' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' פסח] ואז גם טמאי מתים נדחים לפסח שני וכמו דמסיים שם בברייתא שם והטמא ופירש"י טמא מת והא דנקט זבין ומצורעים ובועלי נדות בפרט כבר תירץ רש"י משום דכל אלו טומאתן ארוכה וא"א לשחוט ולזרוק עליהן: איברא דראיתי להרמב"ם ז"ל שם בהלכה ד' שכ' שם דאם היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אין עושין בראשון וכו' וגם אין עושין בשני משום דלא עשאו רוב הקהל בראשון וכו' הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דבועלי נדות מצטרפין לזבין ומצורעים לרוב ולכן אין עושין כלל את הפסח והוא ההיפך מדברינו אבל איני יודע דמנ"ל להרמב"ם ז"ל זה דהרי דבמימרא דרב וכן בפלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה בפסחים ד' פ' דמשם הוא מקור דברי הרמב"ם לא הוזכר בועלי נדות רק זבין לחוד וכן הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ה' ובהלכה ח' לא הזכיר בועלי נדות כלל וראוי לתת לב לזה: איברא דיש לי ראיה ברורה מהש"ס דיומא דף ו' דמקרי טומאה היוצא מגופו דמקשינן שם ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת המת ומתרץ רב תחליפא משמיה דרבא דזאת אומרת דטומאת המת הותרה בציבור ופירש"י שם בריש ד' ז' ד"ה כל טומאת מת בציבור רחמנא שריא פירש"י ע"ז דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה וכו'. אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתן יוצא עליהן מגופו לא הותרה ובועל