עצי ברושים עה

אלא לטע"כ דבחולין שרי ובקדשים אסור והלכך הא דאמר רבא בזבחים ע"ט דאמור רבנן בטעמא והיינו בשאינו מינו מדרבנן קאמר והיינו דאמר אמור רבנן בטעמא משום דמה"ת גם בשאינו מינו בטיל ברוב. והלכך גם מה דאמר רבא שם מין במינו ברובא ע"כ ברבייה מיירי דליכא למימר ברובא ממש א"כ לא שייך אמור רבנן דהא מה"ת נמי בעינן רוב ועוד דלא יהי' דומה למין בשא"מ בטעמא דהתם פ"כ מדרבנן קאמר. והתוס' בזבחים שם דחקו באמת לשיטת רש"י דרבא ס"ל דטע"כ דרבנן א"כ למה אמר בטעמא ולא אמר בששים או במאה. אבל באמת זה לא קשיא כ"כ דהא באמת מין בשא"מ דהתירא כגון של תרומה דמצי טעם ליה כהן לא בעינן לא קפילא ולא ששים וכמו דאמר רבא בעצמו בחולין (ד' צ"ז) דדווקא באיסורא וגם ליכא קפילא אז בעינן ס'. אבל מעיקר הדין תליא בטעמא. ואדרבה מלישנא דרבא דאמר אמור רבנן הוא ראיה לשיטת הרמב"ם ורש"י דטע"כ דרבנן והלכך גם הא דאמור רבנן דמין במינו ברובא ברבייה קאמר דזהו הוא מדרבנן דמה"ת סגי ברובא ממש: ואין להקשות דמאי שני רבא בלישניה דבזבחים אמר ברובא ובחולין אמר דמין במינו בס' דהא לשיטת רש"י והרמב"ם היינו הך דברובא נ"כ ס"ל בס' דבשלמא לשיטת שאר פוסקים דברובא ממש קאמר ניחא דבזבחים מיירי ביבש אמר ברובא ובחולין מיירי בלח בעי ס' משום גזירה דמין בשאינו מינו או מטעמא אחרינא אבל לשיטת רש"י והרמב"ם הא אין חילוק כלל בין יבש ללח: אבל אחר העיון אינו קושיא כלל כשנעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל רפט"ו הלכה ד' הנ"ל שלא כתב כלל מתחילה שצריך ששים רק כתב שמד"ס הכל אסור עד שיאבד הדבר מעוצם מיעוטו וכו' ובהלכה ה' כתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשעור שנתנו חכמים יש דברים ששיעורן בס' ויש דברים ששיעורן בק' וכו' ומשמע מלשונו ז"ל שמפרש דמה שאמר רבא בזבחים מין במינו ברובא מדבר בדרך כלל דמדרבנן צריך שיתבטל ברבייה והיינו שירבה עליו היתר עד שיאבד הדבר בעוצם מיעוטו ולא פירש שם רבא כמה הוא שיעור הרביה שיאבד בעוצם מיעוטו ובחולין בא רבא לפרש כמה הוא השיעור שיאבד בעוצם מיעוטו דהוא בששים כנ"ל פירוש הסוגיא דזבחים וחולין הכל ע"פ דרך הרמב"ם ז"ל. ולענין מש"כ לעיל לפרש ד' ס' התרומה משום דאפשר לברור האיסור דווקא ע"י בישול משום דביבש אינו ניכר מאיזה חתיכה הוא טועם האיסור ראיתי כעת דאינו תירוץ כלל דגם כשמבשלם יחד ג"כ אינו ניכר מאיזה חתיכה יצא הטעם של איסור. ואמנם כעת נ"ל חילוק אחר דביבש לא יוכל להרגיש כלל טעם האיסור מחמת שנחלק לחתיכות דקות מאוד ובכל כזית וכזית שהוא אוכל האיסור שבו הוא קטן מאוד ויוכל להיות שאינו מרגיש שום טעם כלל ואף דליכא ס' משא"כ בבישול נרגש יפה הטעם ברוטב מחמת שנתבשל בו כל חתיכת האיסור. ולפיכך צריך ס' גם ביבש כדי שלא יוכר האיסור ודו"ק. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן לח במשנה דע"ז (ד' ע"ד) אלו אסורין ואוסרין בכ"ש וכו' ובשר בחלב ושעיר המשתלח וכו' ומקשינן שם בגמ' דתנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב לתני נמי חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב לתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ופירש"י דהאי תנא סבר דדווקא בדבר דאיכא תרתי לחשיבותא דהוא דבר שבמנין וגם הוא מאיסורי הנאה דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל. אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות וכו' וכתב הרא"ש על ד' רש"י אלו ואף דקיי"ל בפסחים ל' דחמץ בפסח במשהו היינו בדבר לח המתערב דבמקום דבשאר איסורים בנ"ט הוי חמץ במשהו. אבל דבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח עכ"ל הרא"ש ז"ל שם: והנה לכאורה לפי זה יש לתמוה טובא על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דסתם וכתב בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ה' ובפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ט' דחמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אוסר בכ"ש ולא חילק כלל בין לח ובין יבש ומשמע דאף יבש ביבש אוסר בכ"ש [ונ"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה דפסק שם בהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' וה' שאף בשאר איסורים אין חילוק במין במינו בין יבש ובין בלח וגם ביבש בעינן שיאבד הדבר בעוצם מיעוטו והיינו בס' ובכל מקום דבשאר איסורים בס' בחמץ אוסר במשהו. ועוד דכיון דהרמב"ם סובר דהטעם דחמץ אוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ וא"כ אין לחלק בין לח ליבש דהא הטעם דעד דתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך גם ביבש] וא"כ תקשה דאמאי לא קחשיב לחמץ בפסח. ומה שתירץ הר"ן ז"ל שם בעו"ג דהך מתני' אתיא כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו ג"כ אסור מה"ת ולא הוי דשיל"מ כלל זה אינו תירוץ רק על חמץ. אבל מ"מ תקשה דאמאי לא חשיב שארי איסורין שהן דבר שיל"מ כגון הקדש וחדש ושביעית ונדרים שהן אוסרין בכ"ש וכדאיתא בנדרים נ"ח: ואין לומר משום דדבר שיל"מ אין אוסר בכ"ש רק במינו והתנא לא חשיב רק דברים שאוסרין בכ"ש גם בשלא במינו דהא ליתא דמידי איירינן אלא להרמב"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל בעצמו שם בפרק ט"ז הלכה ג' פסק דאף בדברים החשובים כגון דבר שבמנין וחתיכה הראויה להתכבד אינו אוסר רק במינו והדרא קושיא לדוכתיה דלמה לא חשיב לדבר שיל"מ. וזה אין לומר דמפרש כד' התוס' דהתנא ג"כ סובר דחמץ במשהו רק דלא חשיב רק דבר שבמנין ואיסורי הנאה דפי' זה דחוק טובא דכיון דהתנא בא לחשוב כאן האיסורים דאוסר במשהו למה לא חשיב באמת לחמץ בפסח לשאר דשיל"מ וזה קשה גם לדעת הרא"ש דס"ל דחמץ אינו אוסר במשהו רק בלח מ"מ הו"ל לחשוב חמץ בפסח דאוסר בכ"ש לענין לח בלח: ולכן מתוך חומר הנושא נ"ל דמזה ראיה באמת למש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים בפ' כ"ש דחכמים פליגי על ר"ש בנדרים הנ"ל וס"ל דאף דבר שיל"מ בטיל בס' כשאר איסורים. וא"כ י"ל דהך מתני' ס"ל כחכמים דלית להו כלל לדין דשיל"מ. ולפיכך לא חשיב להו. ולהרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח ג"כ הטעם משום דשיל"מ ולפיכך לא חשיב נמי חמץ בפסח. ורק דהש"ס שם מקשה דאם התנא סובר דכל איסורי הנאה אוסר במשהו לחשוב נמי חמץ בפסח. ומתרץ ג"כ שפיר דתנא דמתניתין סובר דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. אבל איסורי הנאה לחוד אינו אוסר במשהו: ובזה ניחא נמי מש"כ הרמב"ן במלחמות שם דר' יוחנן דסבר בפסחים ל' דחמץ בפסח בנ"ט כשאר איסורים היינו משום דסובר כחכמים דלא ס"ל לדין דבר שיל"מ כלל. ולכאורה מנ"ל לר"י דחכמים פליגי על ר"ש. ואמנם להנ"ל ניחא דר' יוחנן לשיטתו דס"ל דהלכה כסתם משנה והרי סתם משנה דעו"ג הנ"ל כחכמים דלא סברי לדין דשיל"מ מהא דלא חשיב לדשיל"מ. וכן מהא דלא חשיב נמי לחמץ בפסח: ומיהו לשיטת שאר פוסקים דס"ל דהטעם דחמץ בפסח במשהו הוא משום חומרא דחמץ משום דהוי איסור כרת ולא בדילי מיניה צ"ל הטעם דלא חשיב ליה במשנה משום דס"ל דחמץ אינו אוסר במשהו רק בדבר המתערב אבל יבש ביבש דאינו מתערב בטיל ברוב וכדעת הרא"ש. ולפיכך לא חשיב ליה במשנה שם משום דכל הני דחשיב מיירי גם יבש ביבש ובפרט לפי דמסיק דהתנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. ודבר שבמנין לא שייך רק יבש ביבש. ובזה יסתלק כל הקושיות בזה בעז"ה והנלע"ד כתבתי בעז"ה: