עצי ברושים עד

אלו משמע ומפרש בדברי רבינו ברוך [והוא בעל המחבר ס' התרומה] כמו שפירש הש"ך לדבריו דהטעם דמין בשאינו מינו משו"ה צריך ס' אף ביבש משום גזירה דשמא יבשלם וכמו שכתב הר"ן ולכן תמה ע"ז דמ"נ והיינו כמו שהקשה הפמ"ג הנ"ל משום דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש דבנודע התערובת נהפך האיסור להיות היתר ומותר אח"כ לבשלו אף לכתחילה: אבל האמת יורה דרכו דט"ס נפל בכאן במש"כ והרמב"ם ור' ברוך דברמב"ם ליתא מזה מידי וגם תיבות ור' ברוך בוודאי טס"ה דאם כוון לדברי רבינו ברוך בעל ס' התרומה הו"ל לכתוב בפירוש ובספר התרומה כתב דבכל מקום שהביא האו"ה לספר התרומה כותב סתם דבספר התרומה כתב ואין דרכו כלל להביא שם המחבר. ועוד דאם כוון על רבינו ברוך בעל ספר התרומה היה כותב רבינו ברוך דכן הוא דרכן של המחברים כשמביאים דברי הראשונים ז"ל כותבים בלשון רבינו או בלשון וכתב הרב. אבל לא לכתוב סתם ור' ברוך ולא כתב עליו לא רבינו ולא הרב: ואכן מצאתי בס' מנחת יעקב על התו"ח בכלל ל"ט ס"ק י"ב שתמה על מש"כ התו"ח שם בשם הרמב"ם דאם נתערב יבש ביבש מין במינו מותר לאדם אחד לאוכלן כולם ביחד וכתב דלא מצא זה ברמב"ם וכתב דט"ס נפל בזה במש"כ בהגהות בשם הרמב"ם וצריך להיות מהר"ם והוא מהר"ם בר ברוך מרוטונבורג שסובר דעה זו כמעתיק בשמו ג"כ בתשובת הרשב"א סי' תש"ל ע"ש. ולכן נ"ל דגם הכא באו"ה נפל ט"ס וצ"ל וכתב מהר"ם בר ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל וכו' וכוון על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ואפשר שמצא כן כתוב בשמו וכתב הטעם דמשו"ה בשא"מ צריך ס' הוא משום גזירה דשמא יבשלם. ולכן תמה עליו מטעם מ"נ. אבל דעת ס' התרומה נ"ל פשוט דסובר דאסור מה"ת באינו מינו אף יבש ביבש: ועל פי דברינו הנ"ל בדעת ס' התרומה הנ"ל יסתלק הראיה שהביא הגאון בעל מנחת כהן לדעת הרמ"א ז"ל בסי' ק"ט דיבש ביבש מין בשא"מ דצריך ס' משום גזירה דשמא יבשלם אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן מהא שכ' בספר התרומה עצמו בהלכות חלה בסימן פ"א לענין חלת חו"ל דבמקום דמפרישין שתי חלות דחלה השניה נאכלת לכהנים אם נתערבה עם לחמים אחרים מין במינו כגון לחם חטין בלחמי חטין צריך אחד ומאה לענין להתיר לזרים. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו כגון ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורים כדתנן במס' ערלה ומייתי לה בפ' ג"ה דערלה ותרומה אם נתערב מין בשא"מ בששים כשאר איסורין כ"כ בס' התרומה. הרי להדיא דאף בחלת חו"ל דאינו אלא מדרבנן ואעפ"כ מצריך ס' אף יבש ביבש. וע"כ דגזרינן שמא יבשלם ויתן טעם הרי דאף באיסור דרבנן גזרינן שמא יבשלם [והובא ד' המנחת כהן במנחת יעקב שם בס"ק י'] והביא מזה ראיה לדעת הרמ"א ז"ל. ואכן לפי מש"כ בעז"ה דספר התרומה סובר דמין בשא"מ צריך מה"ת ס' אף ביבש בטל הראיה לגמרי דכיון דמה"ת צריך ס' אין חלוק בין דאורייתא לדרבנן. אבל לפי דכ' הש"ך בשם הר"ן ואו"ה דאינו אלא מדרבנן משום גזירה שפיר כתב הש"ך דבאיסור דרבנן אין להחמיר משום דהוי גזירה לגזירה: וגם בלא"ה אין שום ראיה משם לד' הרמ"א דהא לכאורה תמוה דמאי ראיה מביא בס' התרומה שם מהמשנה דערלה פ"ב דלהקל ולהחמיר מין בשא"מ דהא המשנה מיירי להדיא לח בלק דבגריסין שנתבשלו עם עדשים אם יש בה בנ"ט אסור. אבל מנ"ל דאף יבש ביבש צריך ס' והלכך נ"ל פשוט דס' התרומה נמי בלח בלח מיירי בנתערב ככר חטין בין ככרות של שעורין ונתערבו יחד בתבשיל והלכך אף דהוי איסור דרבנן צריך ס' כמו כל איסורי דרבנן דצריך ס' בנתערב מין בשא"מ. אבל יבש ביבש דאינו אלא גזירה דרבנן דשמא יבשלם י"ל דבאיסור דרבנן לא גזרינן וכמש"כ הש"ך: ומיהו צריך לבאר לפי מה שכתבתי בדעת ס' התרומה דס"ל דמה"ת לא בטיל חד בתרי משום דאם יבשלם יוכר האיסור ע"י שיתן טעם. ולכאורה צריך להבין מה מועיל דיש ס' נהי דבתבשיל לא יוכר האיסור. אבל מ"מ יוכר האיסור בשעת שיאכל חתיכת האיסור ויטעום טעם של האיסור בפיו. ועוד למה צריך לומר שיוכר האיסור בעת שיבשלם הלא אם שיאכל אותם ביבש ג"כ יוכר האיסור שירגיש טעם האיסור וגדולה מזו כתב הפר"ח בסי' ק"ט ס"ק ז' דבדבר דאיכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות או כלי חולבת שנתערב בכלים אחרים של בשר כיון דבהני גווני איכא למיקם אטעמא הוי כאיסור הניכר שאין לו ביטול. ועוד כשיאכל אותה חתיכה של איסור ירגיש החלב בפיו ומסיים הפר"ח שדברים אלו הם קילורים לעין ונכונים וברורים. וא"כ ק"ו בעצם איסור שנתערב בשאינו מינו דוודאי איכא למיקם אטעמא בוודאי אינו בטיל אפילו בס': אבל אינו קושיא דהא בס' התרומה והובא בטור מיירי שנפרך לחתיכות דקות באופן שאינו ניכר כלל איזה חתיכה הוא איסור ואיזה הוא היתר והלכך אף כשיאכל ירגיש טעם של איסור בפיו מ"מ כיון שמעורב עם חתיכות אחרות וכשהוא לועס בפיו הוא לועס גם החתיכות של היתר הנה אינו ידוע מאיזה חתיכה הוא מרגיש טעם של האיסור משא"כ בנתערב בתבשיל וליכא ס' ונרגש טעם האיסור בתבשיל גם בחתיכות של היתר שפיר מקרי הוכר האיסור ואין לו ביטול: ואמנם לענין עיקר דברי הפר"ח הנ"ל שמעתי שמקשין העולם מהא דתנן בעו"ג (ד' ע"ד) ואלו אסורין ואוסרין בכ"ש וכו' ובשר בחלב ומקשינן שם בגמ' דמאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קחשיב לתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופירש"י דהאי תנא ס"ל דדווקא חתיכת בו"ח דהוא דבר שאסור בהנאה וגם היתה חתיכה הר"ל. אבל אי לא"ה בטל חד בתרי. ולדעת הפר"ח למה היא בטילה הלא יוכר האיסור כשיאכל אותה שירגש טעם חלב בפיו: אבל לענ"ד יש ליישב דברי הפר"ח דהנה לכאורה אדמקשי עליה מהמשנה הנ"ל טפי הו"ל להקשות על הפר"ח דהוא סותר דברי עצמו למש"כ בסי' צ"ב ס"ק י"א שהעתיק לד' הש"ך שם דבחתיכת בשר שנפל עליה חלב ואח"כ נתערבה בחתיכות אחרות ולא היתה חתיכת בו"ח ראויות להתכבד בטילה ברוב ותקשה דהיכי בטילה ברוב הא ס"ל דהיכי דאיכא למיקם אטעמא אינה בטלה. ועוד דהא הש"ך מדייק כן מד' השו"ע שם שכ' דדווקא אם היא ר"ל אינה בטלה וא"כ תקשה על הפר"ח מד' השו"ע שם: אבל באמת אחר העיון שם לק"מ דהא שם מיירי שאחר שנאסרה החתיכה ע"י הטיפת חלב שנפל עליה חזרו וניערו את הקדרה והיה ברוטב ס' נגד החתיכה דהרוטב מותר והחתיכותו אסורות אם היתה ראויה להתכבד ובכה"ג יוכל להיות דיצא כל הטעם חלב בקדירה ונתבטל בס'. וא"כ י"ל דמיירי שטעמו קפילא ולא טעם בה טעם חלב מחמת שכבר יצא הטעם בקדרה ורק דהחתיכה נשארה באיסורה מטעם חנ"נ [ואף לפי דעת התה"ד שהובא בש"ך יו"ד בסי' ק"ה שהתורה לא חסרה בב"ח רק כל זמן שהחלב בה. אבל אם יבוא אליהו ויאמר שכבר יצא ממנה כל טעם החלב גם הבשר מותר היינו דווקא אם יתברר ע"י אלי' שאין בה חלב ואפי' טיפה אחת משא"כ ע"י קפילא לא נתברר שאין בה חלב כלל די"ל דעדיין יש בה חלב רק שאין נרגש טעם החלב מחמת שיש בהבשר ס' כנגד החלב] ובכה"ג לא תהא ניכרת לעולם אם יטעום אותה ושפיר כתב הש"ך והפר"ח דאם אינה ר"ל בטילה ברוב. וא"כ גם מהך מתני' לא קשיא דהא דמצריך דווקא דבר שבמנין מיירי ג"כ בחתיכת בו"ח שטעמו אותה ולא היה בה טעם חלב: וראוי לבאר דבמין במינו שפשוט בכל הפוסקים דבטל ברוב לאו מילתא פסיקתא היא דהרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ד' כתב דמין במינו אף דמה"ת בטל ברוב מ"מ מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו [והיינו בס' וכמו שמסיק בהלכה ה'] וכתב הכ"מ דדעת רבינו כדעת הראב"ד דאפי' יבש ביבש בעינן ס' מדרבנן והא דאמרינן בש"ס דבטל ברובא היינו ברביה. וכן נראה מד' רש"י וכ"כ הלח"מ שם (וכ"כ הר"ן בפ' גה"נ בשם הראב"ד ז"ל דבעינן ס' והרשב"א ז"ל בתו"ה הארוך (ד' ק"ז) שכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בפ' הזהב) ומה שנראה מד' רש"י ז"ל בביצה (ד' ד') דבטל ברובא ממש כבר תירץ במנחת יעקב בתו"ח בר"ס ל"ט דשאני התם דביצה שנולדה ביו"ט אינו אסורה רק מדרבנן והלכך אי לאו דהוי דשיל"מ היתה בטילה ברובא ממש. אבל באיסורא דאורייתא בוודאי ס"ל לרש"י ז"ל דבעינן ס' וכמו דמשמע מרש"י בפ' הזהב. ונראה לי דהרמב"ם ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל דטע"כ הוא דרבנן דכן ס"ל לרבא בפ' ג"ה בהא דאמר שם דהא דאמר דזהו היתר הבא מכלל איסור לא נצרכה